ברית הבריונים • על האלבום של קניה ווסט וג'יי-זי

במשחקי הכס של ההיפ הופ, אף אחד לא מעניק לך את כתר המלך, אתה לוקח אותו ובונה לעצמך ממלכה. גם אם אף אחד לא הכתיר את ג'יי זי באופן רשמי למלך הבלתי מעורער של ההיפ הופ או את קנייה ווסט ליורשו, נדמה שאף אחד לא מנסה לחלוק על מעמדם בעולם המוזיקה. שניהם מדברים כאילו הם אלוהים, אבל לזכותם יאמר שהם יכולים לגבות את ההצהרות המגלומניות שלהם. זה לא אומר שאין מי שיכול להדיח אותם מהכיסא בכל שלב ולכן לכל מלך ראוי שתהיה אסטרטגיה. זה גם בדיוק הסיפור של "Watch the Throne", האיחוד המיוחל והמצופה בין מלך הראפ למלך הפרפורמנס - הצעד הטקטי הבא בדרך לשליטה במצעדים.

נוכח כך, הציפייה האדירה מג'יי זי וקנייה להתעלות, כל אחד מעל הקלאסיקה שלו, היא מובנת, אבל לא בהכרח נחוצה. קנייה ווסט פרץ לא אחת את גבולות ההיפ הופ, בין היתר כשהשחיל ארבעה טראקים נהדרים לאלבום הכי טוב של ג'יי זי, "The Blueprint". בעצמו פרץ ווסט את הגבול כשיצר את "My Beautiful Dark Twisted Fantasy", אלבום שחרג מהגבול המתבקש שההיפ הופ הציב לעצמו עד אז. שלא כמו לווסט, לג'יי זי מעולם לא היתה היכולת לפרוץ מעבר לגבולות הז'אנר נוכח מגבלתו - ולא במובן השלילי - לתחום הראפ והתנגדותו הנחרצת לתרבות האוטו-טיון. את החומות שלו הוא שבר בתוך מעגל ההיפ-הופ, עם יכולת חריזה מדהימה, וירטואוזיות מקצבית נדירה והכישרון הכלכלי שלו להקים אימפריה ולזהות כשרונות של אחרים.  

בהאזנה ראשונה בלבד השילוב הטקטי בין השניים ברור. הוא כזה שנועד להכפיל את האפקט וכך, "Watch the Throne" מביא בדיוק את מה שהוא אמור היה להביא לעולם. אלבום היפ הופ טוב, מלא מחשבה ועמוס בצלילים מרטיטי איברים פנימיים. זה מתחיל באפלוליות עם "No Church In the Wild" שמארח את פרנק אושן לבית OFWGKTA (ומי שצפוי לו עתיד מזהיר בהיפ הופ) בהתייחסות כמעט מתבקשת לקונספט האלוהי (או היעדר האלוהים) שמלווה את שני היוצרים מהיום הראשון. אחריו מגיעה ביונסה עם "Lift Off" המרומם שנדמה כאילו נגנז ברגע האחרון מהאלבום של קניה ווסט לטובת ריהאנה וחותמו של ייזי מרוח על כולו בהוד והדר, בייחוד בשינויי המקצב בחציו השני של השיר, אלמנט ווסטי שנוגע בשירים רבים לאורך האלבום. "Lift Off" הוא גם האות הרשמי עבור השניים להמריא על עצמם גבוה בין היתר עם "Niggas In Paris" לרקע ביט גריים/דאב-סטפ מעודן (וכמה שזה נשמע מצחיק זה ממש מוצלח), ועם "Otis", טראק נוטף סוואג על רקע סימפול נוטף נשמה ל-"Try A Little Tenderness" של אוטיס רדינג שמחפה מספיק, ביחד עם משקל חריזה מצטיין, על המילים המעט ילדותיות.

ובתוך כל האגו ההאדרה העצמית הזאת והטראקים המקפיצים יותר כמו "That's My Bitch" המעולה, שמסמפל את לה רו ביחד עם לופ קטנטן של פאבליק אנמי (והפיקו קיו טיפ וקנייה) או "Gotta Have It" הקליל בהפקת הנפטונז, ווסט והובה צולחים איפה שאמנים אחרים נכשלים לא מעט. היכן שהם מצליחים לחשוף מהנפש שלהם, שהשבריריות שלה עדיין אמינה למרות, ואולי בגלל, האגו העצום שלהם. כך למשל אפילו הסימפול הקיטשי ב-"New Day" לא מפריע להתרגש משיר היפותטי על הילדים שיום יבוא ויהיו להם. אחרי ששניהם הקדישו בעבר שירים להוריהם (קנייה את "Hey Mama" לאמו וג'יי זי את "Moment Of Clarity" לאביו) הם מדמיינים את העתיד שיוכלו להעניק לילדים שלהם, עתיד כלכלי מתוק עם תיק פסיכולוגי כבד ועול של כתר.  

העול הזה הוא גם מה שעשוי היה למנוע מהם לדבר באופן אמין על העבר שלהם. אך אותו סטריט קרד, שלקניה מעולם לא היה כבן למעמד הביניים ושג'יי זי התרחק ממנו ככל שהוא טיפס בדרגת השכר, נשמר כשהתמה של המילים נודדת ממצוקת העוני של תחילת הקריירה אל עבר מצוקה נפשית אחרת, של מי שחי בנהנתנות חסרת גבולות לאור הזרקורים ועדשות הפפראצי, ועוד כאפרו-אמריקאי בעולם שעדיין שייך לאצולת ההון הלבנה. אפשר להבחין בתמה הזאת (שללא ספק מגיעה מהצד של ווסט) ב-"Welcome to The Jungle", אחת מהיצירות הנפלאות באלבום שהפיק סוויז ביטז (שתמיד ידע איך להחמיא לג'יי זי) ומשלבת בין מילים לביט באופן מושלם, וב"Made In America", אז חוזר פרנק אושן ותורם מהניחוחות הג'ורג'יאניות שלו בפזמון מרגש לשיר עתיר נוסטלגיה.

על הגעגועים הלא קיימים של קניה לזכוכיות המנופצות בפרוייקטים של ברוקלין, מנת חלקו של ג'יי זי, מפצים השניים בטראק חשוב אחר, "Murder To Excellence" (הפקה משותפת של סוויז וסימבוליק וואן) שנוגע בשיעור הרציחות הגבוה בערים כמו שיקגו, עיר נעוריו של ווסט, ומטפל בסוגיית הרחוב מהזווית היחידה שנותרה לאדם במעמד כלכלי רם כל כך - הזווית הפוליטית. שם נרשם גם אחד הבתים המבריקים של ג'יי זי (יצויין שכמעט כולם כאלה לאורך האלבום) שממשיך את גל הכוח השחור שעומד גם הוא מאחורי האיחוד הזה. את החלק הרשמי של האלבום, שמציג אחריו עוד חמישה קטעים (ביניהם "H.A.M" האיום ונורא שנדחק, וטוב שכך, לסוף, כמו גם "Prime Time" שנדד החוצה ברגע האחרון), מסיים באופן הולם, עוצמתי וכמעט פתאומי "Why I Love You" עם מיסטר הדסון, שמקבל לזכר הימים ההם את האפקט השחוק והמוכר של ווסט שהופך את הקול שלו לעכבר מזמר ושר ונסלח רק כקריצה שהוא.

הסיום המהיר והחד הזה (אם מחליטים לשים בצד את חלק הבונוס החביב, לא יותר), חותם הרמוניה מדויקת ומחמיאה שלפתע, בשלב הזה, מובן עד כמה נבנתה בהדרגה מטראק לטראק עד לשילוב הסופי המהיר בין הקולות של ג'יי זי ו- ווסט שכמעט חומק מהאוזן, אותו שילוב בין האופי המוזיקלי האפי של ווסט לנוסחתיות החמקמקה אך המדויקת של ג'יי זי.

במובן הזה, איחוד הכוחות בין הובה לייזי הוא אסטרטגיה עסקית לשמה, נסיון מוצלח לקחת את מפעל החיים של השניים עד כה ופשוט להעצים אותו. לאו דווקא עבור יצירת שפה מוזיקלית חדשה, או צליל טרי, אלא פשוט כדי להנות מכל מה שכבר טוב בשני העולמות - האפיות הגרנדיוזיות והיצירתיות מחוץ לקופסה של ווסט לצד הדיוק, האיפוק והמקצוענות האדירה של ג'יי זי - וזאת מבלי ליפול למלכודת כל מה שרע בעולמות הללו - האגו טריפ של שניהם. כס המלך, לעת עתה יושבים עליו שניהם בנוח, שמור ומאובטח.

"Kanye West & Jay-Z - "Watch the Throne

>>> מה הילית וולברג חשבה על הנוכחות האינטרנטית של קניה ווסט?