טיסת לילה • על האלבום החדש של רונה קינן

אחד המשחקים המוזיקלים האהובים ביותר מחוץ למיינסטרים, הוא הקרב הבלתי נגמר בין איפוק להתפרצות. הרי אלה הם החומרים שמהם עשויה מוזיקה, מנגינת התווים ומהשקט שבינהם, ממה שנאמר וממה שלא. תורת הפערים. רונה קינן היא אמנית במשחק הזה. לאורך כל הקריירה שלה היא נעה בין הנינוחות של מה שקרוי "שירי ארץ ישראל היפה", לבין הבערה הממיסה של הרוק.

באלבום "המראות ונחיתות", אותו משחק בדיוק עומד בסימן שאלה. הרי האלבום כולו עומד כשחור אל מול לבן, החל משמו ועד העיצוב הגרפי שסביבו, המלחמה בין החושך לאור שבו בוהקת מכל חלקיו. קינן מחפשת "איזו אנרגיה אצורה שתתפרץ מתוך החושך - ותתפשט כמו נשימה אל תוך הבוקר המשוגע", אבל לא באלבום הזה. בתוך כל האפלוליות הזו, קינן קצת הולכת לאיבוד.

הדבר היפה בו הוא שגם כשקינן לא קולעת במאה אחוז, היא עדיין מוציאה אלבום נפלא, מסוג האלבומים שיש להודות על כל שנה שבה הם יוצאים. היא פשוט הרגילה את הקהל לסטנדרטים אחרים, בעיקר אחרי אלבום המופת שלה "שירים ליואל". אם כך, קל להתפתות למשחק מילים שנוגע בקשיי המראה, אכזריות הנחיתה או משהו עבש על מזון מטוסים נוראי, אבל האלבום הזה, על אף ההסתייגויות, הוא אלבום מצויין עם רגעים יפים ורבים.

חיפוש אחר יותר אפלה

הכתיבה של קינן בהחלט עומדת באותה הרוח המיתית שהשירה שלה מספקת. עם קול וסגנון שירה ששואב משולה חן כמו גם מחוה אלברשטיין, אבל יודע גם להתפרע ברגעים הנכונים, קינן שרה את מילותיה הכתובות באופן המחמיא ביותר להן, בנפח הולם. ככה התחושה מתערבבת בין שירי ננסי סינטרה לרדיוהד, רק בשפה עברית מלאת טעם שנמתחה משנות ה-50 ועד היום.

לכן מעניין שהמפנה של האלבום מגיע דווקא עם השיר היחיד בו שכתוב בשפה זרה - "Black Tiger". השיר הוא כזה שחייב להופיע בפסקול של סרט נהדר, ברגע הקטרזיס של נצחון האור על החושך, עם רכיבתו של הגיבור לעבר השקיעה על גבו של פנתר שחור. הרוח האפלה שבאותו השיר, ובעיקר האיפוק האדיר שמפגינה שם קינן בשירתה ובכתיבתה, היא מה שהיה צריך להיות בכל שיר באלבום.

האופל הזה מבהיק מדי פעם, קופץ בחלקי שירים או בתווים מסוימים. מזכיר מה יכל להיות האלבום הזה, ובעיקר מה עוד יכולה להיות קינן. בשיר הנושא של האלבום, שגם פותח אותו, הוא נוצץ לקראת סיומו של השיר עם סולו הגיטרה הפנטסטי של ערן ויץ. הוא צץ בין אצבעותיו של יהוא ירון והקונטרבס שלו. הוא מזגזג בין מילותיה הכאובות ב"הקולב", ובין האפלילות של "הלילה לא שירים".

ובכל זאת, המלחמה הפנימית שבתוכו שומרת על המתח גבוה מספיק כדי להפוך אותו לאלבום מעניין ומוצלח, מתמודד ראוי על תואר "אלבום השנה", שיכול גם להצליח מסחרית ולא רק ביקורתית. כנראה שזוהי חלק מההתקדמות של קינן, לאט לאט, במטרה להפוך לאחת הזמרות החשובות שפועלות היום בישראל.

רונה קינן - "המראות ונחיתות"

NMC