שפה קשה • מה חשבנו על האלבום של דיויד ברוזה?

דיויד ברוזה הוא מסוג הדמויות שכל בני דורי, בני ה-30 של היום, גדלו עליהם. עם הפיכתו של "האישה שאיתי" לאחד מהאלבומים הנמכרים ביותר בישראל והחרישה האינסופית על קמצוץ האופטימיות "יהיה טוב", מעטים אלו שלא מכירים את המניירות הקלות ביותר של ברוזה עד מילדותו. כבר 31 שנות קריירה מאחוריו, ורק עכשיו הגיע ברוזה ליצירת אלבום שלם שכל המילים והלחנים שבו רשומים על שמו שלו. "שפה שלישית" הוא כולו ברוזה.

אחרי שכל הקריירה הארוכה שלו זכה לכתיבה מאמנים רבים, שהבולט והמוצלח בניהם הוא יהונתן גפן, ברוזה הוא הכותב היחיד באלבום, והוא נשאר כולו בגישה אחת ברורה - שירי אהבה עדינים שנכתבו לבת זוגתו. מי שמופתע נא להרים את היד, ולצאת מהחדר. כבר בפתיחת האלבום, עם שיר הנושא בעל השם המסקרן שלו, מתחיל ברוזה לגשת הישר למטרה. ברגע שהחל הפזמון "איך אני אדע שזאת היא אהבה", סונן מפי "נו באמת" קטן. ברגע שהחל לשרוק כבר התגלגלו עיני מעלה מבלי משים.

כאילו התאמץ לעמוד מול התפיסה המוקדמת שלו, ברוזה דאג לבחור את מילותיו בקפידה, ולא לפספס אף קלישאה. לא שזו בעיה גדולה במקרה הזה. אי אפשר להיות ציניקנים כשחושבים על כך שהוא באמת התכוון לכל מילה, ושהאלבום הזה באמת מוקדש לאישה שכיום איתו. ברוזה בהחלט כנה, אבל הכנות שלו עוברת באופן מעט שטחי, כשמילותיו לא רק שלא עומדות בסטנדרטים של עבודות העבר שלו, אלא גם לא עומדות בסטנדרטים של רוב הזמרים המעניינים שפועלים כיום בארץ.

הרומנטיקה דהתה עם השנים

לא סתם ישנה השוואה בין אלבומו החדש לאותו אלבום אגדי - "האשה שאיתי". מדובר הוצאה ראשונה מזה תשע שנים שבה ברוזה שר שירים חדשים בעברית, ולמשימה הוא גייס את לואי להב. כן, המפיק של אותו האלבום. הפספוס מהדהד דווקא בעקבות הליהוק הזה, שכן עם הפקתו של להב היה אמור ברוזה לזהור.

ובכל זאת, האלבום די דהוי. רוב הנגינה של ברוזה נשמעת כאילו נלקחה ישירות ממערכוני ארץ נהדרת, על אף שישנם מעט הפתעות לטובה. רובם, כמה מפתיע, מתבססים על סימן ההיכר של ברוזה, נגינת הגיטרה הספרדית קצובה. דווקא השירים המפתיעים בהם ברוזה נוטה לכיווני הפולקלור האמריקאי של הבלוז ("אין לי מנוחה"), הג'אז ("זכות לאהבה") ואפילו הקאנטרי ("כבן אדם אני חָפֵץ"). אלא הם השירים שברוזה נשמע רענן, לפרקים אפילו מעניין.

החלק המעניין ביותר באלבום הוא דווקא השאלה איך הצליח להוציא אלבום שכזה. בעזרת מעריציו ברשת גייס ברוזה יותר מ-63 אלף דולר (!) , רובם דווקא מארה"ב, ספרד וצרפת. הפורמט מבריק בפשטותו - מי שמשלם 10 דולר זוכה להורדת האלבום, 25 לעותק פיזי ו-5,000 דולרים מזכה את התורם המאושר בכרטיסי VIP להופעה שלו, יחד עם ארוחה עם ברוזה. מקווה שזה מכסה את הטיפ.

ייתכן שהאלבום יזכה להצלחה דווקא בחו"ל. הלחנים של ברוזה וההפקה של להב לא רעים בכלל, והגויים אמורים לאכול בכיף את כל הקטע של בחור מחוייך עם גיטרה, ששר בשפה המוזרה הזו, הרי הם לא צריכים להקשיב למילים. אבל השאלה הגדולה ביותר שעומדת היא, האם מי שהשקיע באלבום באמת זכה לתמורה לכסף שלו. עם התוצאה הזו, אלבום חמוד מינוס שלא מביא שום דבר חדש, כנראה שלא.