כרטיס פלטינה • מה חשבנו על האלבום של לוקץ'?

קצת לפני שביים את הסרט המעולה "סקוט פילגרים", יצר הבמאי אדגר רייט שני סרטי פארודיה נהדרים בשמות "Shaun of the Dead" ו-"Hot Fuzz" (שתורגמו באופן נורא ל"מת על המתים" ו-"שוטרים לוהטים"). מה שהיה מוצלח כל כך בשני הסרטים הוא ששניהם מתחילים כפארודיה מצחיקה על ז'אנרים קולנועיים, האחד לסרטי זומבים והשני לז'אנר השוטרים, כשרק בחלק השלישי של הסרט הם הופכים לביצוע מעולה של אותו הז'אנר. ככה פארודיה נראת כשהיא עשויה היטב - היא יכולה, אם מתעלמים מהאלמנטים הקומיים והגחכה המוטבעת, לתפקד כדוגמא למופת של עשיית הז'אנר שעליו היא מבוססת.

גילוי נאות - אני מכיר את לוקץ' (שם פרטי: איתי) כבר מספר שנים, אבל את השם שלו מכירים כבר כל חובבי המוזיקה הישראלית שהם מתחת לגיל 18 וכל מי שיודע דבר או שניים על מוזיקה מצחיקה. אחרי ההצלחה הפנומונלית של הפארודיה "ענת בנאי" (מעל לחצי מליון צפיות ברשת), שירים מוצלחים כמו "אל תאשימי את הפרו" או הפארודיה על אייל גולן - "מזמור למדינה", הוא חוזר באלבום השני בשם "פלטינה".

בהתאם להצלחה הגדולה שלו, לוקץ' מכוון למיינסטרים. בניגוד לאלבום הבכורה שלו, ההפקות הן לא של יוצא הפרברים רפיוג'יז מק'דאדי ג'י, אלא של אורי שוחט, איש "החיבור" שיודע דבר או שניים על הפקת היפ-הופ פופי. באופן מוזיקלי, זה הקו המוביל, למרות שיש הבלחות מעניינות לאלקטרו פופ, ראגאמפין, דאבסטפ ואפילו מזרחפופ. ככה זה כשיש לך את הפריבילגיה לצחוק על כל הז'אנרים שמעניינים אותך, ומפיק ורסטילי ומוכשר שגורם לכל ערוב הסגנונות האלה להישמע מעולה.

מוציא לשון גדולה

בניגוד לרצינות המקצועית של העבודה ההפקתית, התוכן, בלשון המעטה, קליל יותר. הסגנון ההומוריסטי שלוקץ תמיד הציג הוא המוביל של האלבום, עם מגוון דמויות ורעיונות אבסורדים ומצחיקים. האלבום נפתח, כבר על השנייה הראשונה, בקריאה הברורה "אני כושי, יו יו", שדי ממצה את רוב מה שיש להגיד על הפאתוס שלפעמים קיים בהיפ-הופ בישראל.

האבסורד של גנגסטראפר משכונת צהלה, נמשך גם אחרי שלוקץ מכריז ש"אם איחרת כלבה, ולא הכנת לי שניצל, נשחק את המשחק אנה וג'וזף פריצל", ושרגע אחרי שהוא יהרוג אותך, הוא ידאג גם לגנוב לך את הווקמן בזמן השבעה. כל הז'אנר חוטף. ב"ברנדון וולש" לוקץ מברבר משפטי פסדו-פאטווה כדי לייצר להיט ראגאמפין נהדר, מיד מזגזג לקטע סנאפ שממיין את סוגים שונים של כיפים, ומתחיל עם בחורות באופן סליזי ב"מביא לה טקילה" עם הפיק אפ ליין הגדול: "אני בפמלייה של זאב נחמה".

בין כל שירי הפארודיות, לוקץ' מנסה את כוחו גם בכמה שירים מעט יותר רציניים. אם תהיתם על ה"מעט", זה רק כי גם קטעים אלו שופעים הומור חד ומחוכם אבל נהיר לחלוטין. עם כהן@מושון הוא חוזר גם בסאונד וגם בסטייל לשנה הטובה ביותר בהיפ הופ, 1988, ו"לוקה לוקה" עם אקסום ונצ'י נצ' הוא פיצוץ כשרון על מקצב מאתגר.

חלק מהשירים בחצי השני של האלבום, החצי ששופע ביותר שירים "רציניים", מעט מעמיסים. הרוח הבדחנית שוקעת קצת לפני הסוף עם שירים כמו "נעלי ריצה" ו-"סיבוב אחרון". עם השיר האחרון, הכלאה בין היפ הופ לדאבסטפ, ודמות בשם "המחסל" (שדומה באופן מחריד לשותף לשעבר של הראפר המוצלח ביותר בישראל), כבר ברור שהצד החזק ביותר של לוקץ הוא חוש ההומור שלו, והיכולת העיקרית שלו היא ליצור פארודיה שעומדת מול המקור שעליו היא צוחקת ולחרוץ לשון. אה, ואם אפשר לצעוק "אני כושי" ולהעליב ציבור שלם על הדרך, מה טוב.

לוקץ' - "פלטינה"