ג'ים סשן • איך היה בהופעה של ריי מנזרק ורובי קריגר?

למי שהגיע אתמול בלילה להאנגר 11 בת"א היתה הזדמנות לצפות במחזה אבסורדי במידה שקשה להעלות על הדעת, התנגשות כל כך מופרזת של ניגודים ואנומליות שלא עבר רגע בו לא תהית איך היקום מסכים להכיל את הדבר שקורה על הבמה בלי לקרוס לתוך עצמו: בצד אחד של הבמה, בג'ינס וטישרט, אגדת הקלידים ריי מנזרק רוכן על סינתיסייזר, מנגן את התוים הכל כך מוכרים מריף הפתיחה של "Light my Fire". בפינה השניה של הזירה ניצב האיש שכתב והלחין את רובו, אגדת הגיטרה רובי קריגר, באאוטפיט אה-לה קפטן אמריקה ב"איזי ריידר" (כולל מכנסיים מבריקות עשויים מדגל אמריקני), רעמת שיער לבן ומראה כללי של מי שכבר ראה את המוות מהצד השני וחזר כדי לספר. את החלל שביניהם, הפיזי והמטאפורי, מה שנהוג לכנות הפרונט, מנסה נואשות למלא אדם בשם דייב ברוק, שלא ניתן לתאר אלא כתמצית החיקוי הנלעג, הפתטי, הלא נוגע במקור בשום צורה, לדמותו של ג'ים מוריסון. את האולם גודש קהל שאמור לשבת על כסאות פלסטיק לבנים אבל מעדיף לעמוד ולשיר עם הלהקה, מהרמקולים בוקעים צלילים שמצליחים להשמע בעת ובעונה אחת כמו הדבר עצמו כמעט בשיא תפארתו וכגרסת כיסוי חלולה שלו, ובאוויר אפשר להרגיש את הנוכחות הברורה של יותר מרוח רפאים אחת; ברוכים הבאים להופעה של "ריי מנזרק ורובי קריגר מלהקת הדלתות".

למען השם

כמה מלים על ההיסטוריה המעט מוזרה של ההרכב: אחרי קריירות סולו ארוכות שלא עניינו כלב מת, מנזרק וקריגר החליטו ב-2002 לחזור ולנגן את שירי להקת האם המיתולוגית שלהם על הבמה, תחת השם The Doors of the 21st Century. התשובה לשאלה האם המתופף ג'ון דנסמור הוזמן להצטרף שרויה עד עצם היום הזה במלחמת גרסאות, ושנה לאחר הקמת ההרכב דנסמור החל בהליכים משפטיים במטרה למנוע מהשניים להשתמש את השימוש בשם, אותו הוא כנראה ראה כביזוי מורשת הלהקה. מאז החליף ההרכב כמה שמות וחברים נלווים, וכרגע הוא כולל, מלבד ברוק, את הבסיסט פיל צ'ן והמתופף (הלא רע בכלל) טיי דניס. השניים לא הקליטו במסגרת ההרכב שום חומרים חדשים, והוא מושך תשומת לב כלשהי בעיקר כשהוא נוחת בפרובינציות נידחות, דלות בביקורי אמנים, כמו מתחם הנמל בתל אביב.

לפני שחוזרים למה שקורה על הבמה, כדאי אולי להקדיש כמה כמה רגעים למה ולמי שלא נמצאים עליה: רוחות הרפאים. יומיים לפני ההופעה, כך התפרסם בכלי תקשורת במסגרת מסע יחסי הציבור שלה, חל יום השנה ה-40 למותו של ג'ים מוריסון, ומנזרק וקריגר עלו לקברו המפורסם בפר לאשז בפריז. אז את הנשימות של רוח רפאים מספר 1 קשה שלא להרגיש, והדמות העלובה שמתיימרת לגלם אותו על הבמה רק מעצימה את האפקט המבלבל של היעדרות/נוכחות. ברוק, יש לומר, דווקא מצטיין בצדדים הטכניים של התפקיד, עם גוון קול וסגנון הגשה דומים מאוד למקור, ומראה חיצוני שמזכיר חיקוי לא מוצלח של ואל קילמר עושה את ג'ים מוריסון בסרט של אוליבר סטון מ-1991, סחרור שלוקח את אווירת טריפ האסיד המקולקל עוד צעד אחד קדימה. מכל בחינה אחרת, כצפוי, לא רק שהוא לא ניחן אפילו בפירורון  מהכריזמה הג'ים מוריסונית, אלא ממש מזקק את רעיון "הגרסה המזויפת והדלוחה של ג'ים מוריסון שלא מזכירה את הדבר האמיתי אפילו קצת" עד המקסימום האפשרי - מין טיפוס שהייתם מצפים למצוא באיזה וויסקי בר מטונף בפאתי וגאס, מנסה לקושש כמה דולרים מתיירים שיכורים.

געגועים לשתיקה של בוב דילן

יותר מעצבן מברוק הוא דווקא מנזרק, שאמנם לא איבד אפילו מילימטר מהברק שלו כקלידן אבל מתעקש לנסות לשעשע את הקהל בכל מיני פטפוטי מעבר פאתטיים על סקס, סמים ורוקנ'רול, וגורם לך להתגעגע לגישה הבוב דילנית של לעלות לבמה ולנגן, בלי להוציא מהפה אף מלה מיותרת. מצעד הגימיקים מגיע לשיאו המיותר ברגע הוואט דה פאק של הערב, כשברוק מפנה את הבמה לבחור דמוי ציון ברוך, שמוגדר כזוכה בתחרות "הג'ים מוריסון הישראלי של קליפורניה" או משהו בסגנון, ומקבל את ההזדמנות הנדירה להשמיד את "Backdoor Man" בליווי המבצעים המקוריים ומול קהל של אלפים שלמרבה הצער משתף פעולה עם הבזיון, במקום להוריד אותו מהבמה בהשלכת חפצים כבדים. הדמות היחידה על הבמה שבאמת מעוררת אמפטיה היא קריגר, עם מראה הנרקומן-לשעבר-מיקום-מקביל שלו, התלהבות של מי שגם בגיל 65 נשאר קצת ילד ווירטואוזיות חסרת גבולות על הגיטרה.

אחרי שמסננים את הצדדים המבאסים של ההופעה ואת שלל התופעות העל-טבעיות שמלוות אותה, נשארים עם השירים, אם אפשר לקרוא ככה למונומנטים המוזיקליים האדירים האלה, שגורמים לקלישאות כמו "אלמותי" להתכווץ בבושה בפינה. בהופעה של קריגר ומנזרק אין בי-סיידס או אאוטייקס או חומרים מאלבומי הסולו שלהם, הם לא באו לפנק את מביני העניין; זאת הופעה של להיטים, והם הולכים על התותחים הכי כבדים - "Break on Through", וויסקי בר, "When the Music's Over", ספאניש קראוון, "Five to One" וכאמור "Light my Fire" הבלתי נמנע שחתם את הערב, בעיבודים נאמנים למקור שיישמעו מוכרים לכל מי שאי פעם הקשיב לאלבום הופעה חיה של ה-Doors. מלבד העניין הפעוט הזה של הסולן הביצועים נשמעים מצוין, עם מינון מדויק של סולואי קלידים וגיטרה ועבודת תופים מרשימה, וגם מי שממש התעקש להתאכזב לא יכול היה להמנע מכמה רגעים מוזיקליים שפגעו ישר בבטן. אני הייתי שמח לקבל גם את "Soul Kitchen", "Moonlight Drive" ואולי "Cars hiss by my windows", אבל עשה רושם שרוב האנשים בקהל יצאו מסופקים מהרפרטואר.

בשורה התחתונה, גזר הדין בנוגע להופעה של מנזרק וקריגר תלוי במידה רבה במחנה שבו אתה נמצא: בשביל מי שעבורו ה-Doors הם קודם כל ובעיקר מוריסון, סביר להניח שמדובר בסוג של תועבה, חילול הקודש ממש. למי שיודע עד כמה חלקם של מנזרק וקריגר ביצירה של הלהקה היה גדול ממה שנהוג לחשוב, ומצליח להתעלם מממלא המקום המגוחך ומהגימיקים הזולים, יהיה פשוט יותר להינות, ודווקא יש ממה. קל מאוד, קל מדי, לפטור את ההופעה זו בזלזול כעוד נסיון של שני חטייארי פופ תשושים לסחוט מלימון התהילה העייף שלהם עוד כמה קווצ'ים מיותרים של מזומנים ומחיאות כפיים, ולכנות אותם בשמות מעליבים כמו להקת קאברים לעצמם. אבל זה לא הוגן, ולא מגיע להם - ויש רגע מסוים במהלך ההופעה, שבו אתה אומר לעצמך שכל ההתבזות-לכאורה הזו שווה רק כדי ששני החבר'ה האלה יוכלו להמשיך ולכייף עוד קצת על הרוקנ'רול שלהם. ומה ג'ים היה חושב על זה? כנראה לא דברים טובים, אבל הוא אף פעם לא עשה רושם של טיפוס נחמד במיוחד.

ריי מנזרק ורובי קריגר מלהקת הדלתות, האנגר 11 בת"א, שלישי 5.7.2011

>>> חם על הבמה: מדריך הופעות קיץ 2011

>>> לטוויטר של נמרוד צוק