ביי, טיי • מה חשבנו על "Goodbye Bread"?

יודעים מה, בואו נגמור עם זה על ההתחלה: האלבום החדש של טיי סגל דומה לקשר חדש, שמתחיל מגניב ומתפוצץ לך בפנים אחרי שבועיים. הגישושים הראשונים מעידים שאולי משהו טוב עומד לקרות פה; סאונד סרף של גיטרות, פאזות של בס פופולאריות, דיסטורשן מאובק על התופים ורית'ם שרוף ששוחה בריוורב, בטריטוריית אולד סקול כללית. הקשר מתחיל עם שפה משותפת - השיחה מעניינת, הוא נראה כמו בחור קול, היא נראית ממש טוב, והם אפילו נהנים ביניהם מכל מיני גימיקים רוחניים. הכול קורה נורא יפה עד שבשלב מוקדם יחסית של היחסים מבינים שבכל זאת, זה לא יקרה.

טיי סגל (בן 23, אבל נשמע כמו בן 40), אמן פורה בסצנת הלואו-פיי של סן פרנסיסקו, הוציא לפני כמה ימים אלבום מדוכדך, מאופק, מחושב ואיטי. מיד אפשר להבחין בהרמוניות שנגנבו מהגונבים ביתר פרטים, הן עושות ג'סטה לשירים כשהן הופכות אותם לברורים. אבל רק בשיר הרביעי "You Make the Sun Fry", מקבלים שיר טוב ואפשר לנשום לרווחה - יותר מדי לבקש מאלבום? השירים הקודמים לא עשו כלום. אם אתם בקטע של אלבום רטרו, תשמעו כל דבר אחר: אליוט סמית' או בלאק ליפס, תחזרו לג'ון לנון, פינק פלויד או לניל יאנג. שומעים שסגל אוהב גם את סוניק יות' ואת פטי סמית', אוהב יותר מדי.

סגל שואב מכל הסגנונות האלו שמתו ולא בכדי. Goodbye Bread לוקה בחוסר מקוריות הן מלודית והן טקסטואלית. הקטע "The Floor" הוא דוגמא לא רעה למנגנון היצירה של סגל: לפרקים הוא יכול לצאת לריף מלהיב ואז מיד להוריד אותו והתוצאה היא ווייט סטרייפס בלי ג'ק ווייט, או בלי מוג'ו. ב-"Where Your Mind" תמצאו ריף Fאנק כושי של לבנים שנגנו איפשהו בין שנות ה-60 ל-70. זה לא רוקנ'רול. יש כאן סלט אחיד של השפעות וסאונד שחוזר על עצמו. הטמפו, האפקטים והמיקס מכניסים לדיכאון. לא דיכאון שכיף לטבוע בו, דיכאון שמתים לצאת ממנו. אנחנו חיים בעולם שמקדש את הכיף והשמחה כמו שהוא מקדש את הרזון. אנחנו רוצים ליהנות בכל מחיר - גם כשהלב מתאכזב והאסונות מסביב חוגגים - אנחנו סאקרים של שמחה כמו שאנחנו סאקרים של אהבה.

9 דאונרים ופנינה אחת

כשמגיע "Am With You" הג'ון לנוני, מבינים שזה מה שקורה כשאין מספיק שירים טובים ואז מתחילים להלביש אותם עם אוברול של סאונד שמתכוון להישמע משומש כמו מכנס חרוש, אבל נשמע שעבדו עליו קשה וטרחו בכוונה, כמו ההבדל בין ג'ינס קרוע באופן טבעי לג'ינס קנוי עם קרעים. יצירה שעדיף לה להישמע כמעט בלי מאמץ, כאילו נבראה ברישול תוך כדי סימום קשה או שיכרות, נשמעת עם מאמץ יתר ולא ממריאה.

בתום תשעה שירים וקרוב לחצי שעת פליי דאונרית, מופיע השיר האחרון והיחיד באלבום שאני מאמינה לו: "Fine". עד אז תתחננו לגאולה, אפשר היה להסתפק אפילו בקאבר לקאבר של ווילקו לדניאל ג'ונסטון. כש-"Fine" מתנגן הוא נותן את הסיבה האמיתית למה לשמוע את הדיסק החדש של טיי סגל. עזבו, לא חייבים את כל הדיסק, רק את הסוף שלו. ויודעים מה, תמירו את המילה "Fine" ב-"Fun" ומובטחת לכם הנאה צרופה - "את פשוט לא יודעת כמה כיפית את", כמעט שר טיי סגל. טוב נו, גם הוא לא בדיוק ידע.

"Ty Segall - "Goodbye Bread