משט הומניטרי • איך האלבום החדש של Yacht?
באלבום החמישי שלהם, שיצא השבוע בלייבל של ג'יימס מרפי, צמד האלקטרו-פופ ממלא את החלל שהותירו אחריהם לסד סאונדסיסטם עם יצירה מלאת תעוזה שההאזנה לה היא חתיכת הרפתקה. שרין לוי מותחת מפרשים
האלבום החדש של יאכט מתחיל ומסתיים בגן עדן. מבחינתם, כשהעולם נגמר, נפער עולם חדש שבו אנשים שרים במקום לדבר ורוקדים במקום ללכת. Yacht הם קלייר אוונס וג'ונה באכטולט, דו-או אלקטרו-פופ מפורטלנד וגם ראשי התיבות של Young Americans Challenging High Technology.
באלבומם החמישי, "שנגרילה", יאכט חוזרים עם קונספט רופף שנבנה על מושגים כבדים, כמו אוטופיה ודיסטופיה, רצף הזמן-חלל, חזון אחרית הימים ואהבת אמת, ועוצב ממקצבי אפרו-ביט, דאנס-הול ואלקטרו-דיסקו, באווירת אייטיז מקושקשת וצבעונית אבל הגיונית. מדובר בסגנון מובהק שנעשה היום - יאכט ממלאים את החלל שהותירו אחריהם לסד סאונדסיסטם לאחר שהתפרקו, רק בוורסיה נשית ולא במקרה: האלבום יוצא היום רישמית ב-DFA, הלייבל של ג'יימס מרפי, לשעבר הרוח החיה של לסד ואיש העשור של לא מעט אנשים.
החיבור בין המקצבים כמעט לא מורגש והמיקס אורגני ושלם - יאכט יודעים איך להוציא סאונד. ב"שנגרילה", מעטפת הקול מופקת ללא דופי, מיליון קונצים שרק אלקטרו יכול לעשות וניקיון מינימאלי איפה שצריך. האזנה לאלבום זו חתיכת הרפתקה: יאכט מאיירים נופים מוזיקליים מתעתעים עמוסי פעימות מוגזמות של סינטיסייזרים, שמשאירים אותנו לרקוד אל מול מציאות מתפוררת ואבדון.
מדגדגים את חובבי האלקטרו-פופ
הקטע הראשון והסינגל "Utopia" הוא הבטחת השנה באלקטרו-פופ - לא מעט בזכות הקלימבה, כלי אפריקני מסורתי שמשתלט פה על העבודה. אחריו מגיע "Dystopia" שצונח בעוצמה מקודמו, אבל כמות תשומת הלב שהקטע הראשון משך מהמאזין מספיקה גם לכאן. השיר השלישי, "I Walked Alone" חוזר לתיפוף האפריקני של שיר הפתיחה ועולה לפזמון שרצינו לשמוע בג'מירוקוואי האחרון.
עוד דוגמאות לכך שיאכט לוקחים את המוזרות שלהם למקום שמח ונעים, בעזרת עבודת סינטיים נכונה וחלקה ששמה בפרונט את האלקטרו היפה שהם עושים: "Holy Roller" והבא אחריו, "Beam Me Up" הם קטעי הדלוקס באלבום. Roller מסתפק בהתחלה במועט - שטיח בס ושירה מלווה בפינגרס-סנאפס (אצבע צרדה, בעברית) שבפזמון מתפוצצים בקרשנדו לתוך גרוב אודיסאי.
מדגדגים את חובבי האלקטרו-פופ
"Beam Me Up" הוא כל מה שחובב אלקטרו-פופ מפלל לו: שידגדגו אותו במקומות שהוא לא מכיר, שברגע הכי צפוי יקרה משהו, אבל באותה פעימה שזה עדיין יהיה בגדר הפתעה. זה ה-קטע לרוץ איתו לברמן ולשאול: "מה קורה בשאפל שלכם?", גם כי הבנתם עוד קודם על הבר שהחבר'ה האלה אוהבים את פיטר גבריאל, אחד החלוצים בתחום. ב- "Paradise Engineering" יאכט ממשיכים לחלק הפתעות כמו שמחלקים במסיבת יומולדת כיתתית, וחוזרים לריף האפריקני של הבס, סימן ההיכר של האפרו-ביט. הקטע האחרון, שעל שמו נקרא האלבום, נשמע יותר כמו פילר ומסגיר את הגישה האמריקנית הרכרוכית שישראלים פחות אוהבים.
יאכט, מלאי תעוזה ועדכניות, מפליגים ב"שנגרילה" לכיוונים שונים כשהם נעזרים בסגולות הפרודקשן כדי לעשות חיים. אם הביט של התופים (התמתמים המוכפלים, או מה שנקרא "מעברי רינגו סטאר") והמונוטוניות של הסולנית אוונס, לא היו חוזרים על עצמם לאורך כל האלבום היה אפשר לחשוב שלא מדובר בכלל באותה להקה, אלא במיקסטייפ של כמה אמנים שונים. הפער המטריד בין השיר הראשון לאחרון מאיר על עוד כמה פילרים באלבום, אבל לא הרבה. אם באמת יש גן עדן, הוא בוודאי היה יכול להתקיים אילו "שנגרילה" היה יוצא כמיני-אלבום עם שישה להיטים חורכי רחבות, וקוטף את תואר 'אי.פי השנה באלקטרו' בלי למצמץ.
"Yacht - "Shangri-La