ירח מר • איך היה במופע 20 שנה לאור הירח?

הוא עולה לבמה בבגדי גנרל. מתחת לאיפור - הפחות כבד ממה שנוער הנרות זוכר מלפני עשרים שנה - מתגלה המנהיג הבלתי מעורער של הדור שלנו, נוער הנרות ההוא שכל כך רצה שינוי ובקושי הצליח להוריד את מחיר הקוטג' לדירת שלושה חדרים בפריפריה שליד בלפור או מלצ'ט. הוא טוען שלפעמים, אם לא רואים את הסוף, צריך לקחת ימינה. בסוף אתה תראה. כולנו לקחנו ימינה. במקום לרצות שהשלום יגיע אנחנו עושים לייק על נחילים של שלום מדומה בפייסבוק, לא מבינים למה אפילו השכנים ממצרים הצליחו וכל מה שאנחנו נוגעים בו נכשל. 

בעשרים שנה אתה מתברגן. אתה מביט בשכנים המיוזעים שלך בהאנגר 11 בנמל תל אביב, צועקים במבוכה מילים כמו "החיים מסריחים", מילים שהצטרפו במהלך ההופעות הצעירות של צמח לטקסט המסטול, כפי שהוא הודה לראשונה אמש על הבמה, של "מיליארד טועים". הוא עובר לגופייה, כנראה בגלל החום והלחות, והבנות צווחות, למרות שהן כבר בנות ארבעים ויש להן בעל ושני ילדים בני שלוש וחמש בבית. אחת מהן אפילו מוקרבת לעולה מול עיניו על כתפיו של אחד מחבריה. החשש של כולם הוא שבעוד רגע החזייה שלה תישרף, אבל הוא אפילו לא מעפעף לכיוון שלה.

שתי נשמות אבודות באקווריום של פינק פלויד

נינט עולה לבמה כאילו מעולם לא היה סכסוך ביניהם ובדואט הוא מבקש שמישהו יגיד לו שיש אלוהים אז נינט אומרת לו שיש אלוהים. נקודת שבירה ראשונה שמזכירה תקופה בישיבה עם קלטות של הרב גראס במקום של הרב קוק. הם ממשיכים ביחד לרגש עם "שנינו שווים" והמועקה שהאלבום הבוסרי, התמים והכל כך מעורר ברמה הרגשית  והחברתית, מצליחה להשתלט על האקווריום של שתי הנשמות האבודות ששוחות בתוך האקווריום של פינק פלויד שנה אחרי שנה. הלוואי שהיית כאן.

בהמשך חוטים עולים, חוטים יורדים, מה שמצליח להזכיר שכולנו - הוא ובעיקר אנחנו - עברנו לתקופה בורגנית שבה אנחנו מנידים את הראש בדרך לרמת החי"ל או לאזור התעשייה הרצליה על רקע גלגל"צ עם כל מה שנשמע לנו מספיק מלודי. רצינו שינוי, אז השתנינו לו מול הפרצוף. כן, יש בנו עדיין את הנרות האלה שנדלקים בעיקר בתוך הלב כשאנחנו מתקבצים ביחד באיזה ביתן, אבל יש להם מסך מגע שנמצא שם בעיקר כדי להבזיק את התיעוד או להיזכר בגלעד שליט, פחות בשביל להצית משהו. אז השתנינו, כנראה לרעה.

אל תדאג, אני מתה עליך, מואה מואה מואה. מסביב כל הבחורות מתות לחשוב על עצמן כעל שרמוטות בוגדניות, מרוקאיות צורחות "פולנייה!", השדים הלא עדתיים באים בלילה, קולעים צמות מהכאב. כל כך כואב לראות איך לאורך השנים גם הוא מתבלבל: מצד אחד הוא שר "מחר כבר לא יהיה" ומצד שני הוא שר "תמיד נשאר מחר". ואם המנהיג מתבלבל מה יגיד הדור שגדל איתו או על ברכיו או על ברכי תחנות הרדיו שגדלו על ברכיו. עכשיו מעונן, מחר יהיה סוף העולם, אמש התבזינו בפעם המאה. תשכחו מנוער הנרות, כי בדיוק כמו העשן שהתפזר אחרי רצח רבין מתברר שכמו קודמינו ואלה שיבואו אחרינו, בסופו של דבר אנחנו באמת דור מזוין.

אביב גפן - 20 שנה לאור הירח, שבת 25.6.11, האנגר 11 ת"א