ארבעה קראט • המלצות מוזיקה לסוף השבוע

1. בשבוע שעבר כתבתי שהאלבום החדש של YACHT הוא ככל הנראה האלבום שהכי ציפיתי לו ב-2011. זה רק בגלל ששכחתי לרגע מהיציאה הקרבה של האלבום החדש של טיי סגל. סגל וההרכב שלו הם אחת התגליות המרגשות ביותר שהיו לי בשנים האחרונות. באלבום החדש - "Goodbye Bread" - סגל מעלה את הגראז' המתוק שלו עוד רמה, ויותר מתמיד מוזר שהוא עדיין לא אגדה. מבין כל כך הרבה אמנים מוצלחים בז'אנר, הוא איכשהו מצליח לבלוט ולעשות כמעט הכל יותר טוב מהם. יחסית למה שהוא הוציא עד עכשיו, מדובר באלבום הרבה יותר קל להאזנה, שמזקק את המהות של מה שהוא עושה ומשאיר בצד את הקטעים האקספרימנטליים יותר. למרות שהגיוני שאלה יחסרו לי, אני פשוט לא מצליחה למצוא אף פגם בסגל. שימו לב במיוחד ל-"You Make the Sun Fry", שהוא שיר השנה בינתיים מבחינתי.

2. אלבום הבכורה של ג'ון אוריגן, שפועל תחת השם Diamond Rings, יצא כבר באוקטובר האחרון, אבל עכשיו מקבל הוצאה מחודשת. לכבודה, ספינר נותנים אותו להאזנה, אז זו הזדמנות טובה להמליץ עליו. מלהסתכל על Diamond Rings, הייתם מצפים למוזיקה שונה לחלוטין מזו שהוא עושה. הוא מוחצן וצבעוני, עם פס איפור בצבעי הקשת מרוח לו על העיניים כמעט דרך קבע. אבל אוריגן יודע לעשות שימוש חכם בקול העמוק של, והאלקטרו-פופ שלו הוא מאוד מינימליסטי במקום להיות צבעוני ומוגזם. השפעות האייטיז ללא ספק ניכרות בכל מה שהוא עושה, אבל הוא מצליח להביא איתן תחכום מסוים, מילה שלא שמעו עליה באייטיז.

3. ממש בשניות הראשונות של האלבום החדש של ההרכב הברוקלינאי No Surrender, אפשר לשמוע את השפעות המפיק טונדה אדבימפה - הסולן של TV on the Radio. למעשה, בשיר הראשון, "Young World", ההשפעה כל כך בוטה שהם נשמעים סתם כמו חיקוי זול של אותו הרכב אגדי, ו-"Give it Up" הוא כבר ממש ריפ-אוף. אבל כשממשיכים להאזין מגלים שלמעשה חוץ מצורת ההגשה של הסולן, אין הרבה נקודות השקה בין שני ההרכבים. לא ברור אם הוא מנסה לחכות את מפיקו מתוך חנפנות או שההשפעה של אדבימפה חלחלה ללא כוונה, אבל הסולן הוא הדבר היחיד שמונע מהאלבום הזה להיות טוב באמת. הם עושים אלקטרו-פופ ממש מעולה, עם ביטים כבדים והפקה מושלמת. אם הם יצליחו להמלט מצל המפיק הסלב שלהם (או אולי יחליפו סולן), יש להם סיכוי אמיתי להשמע מקוריים.

No Surrender - Young World

4. אם אתם קוראים בלוגים מחו"ל, סביר להניח שלא הצלחתם לפספס את השם Shabazz Palaces, שהוא הפרוייקט של ישמעאל "בטרפליי" בטלר. לנסות למצוא אינפורמציה נוספת על הפרוייקט הזה הוא תהליך די מעצבן, כי בטלר מסרב להתראיין או למנות את שמות המשתתפים האחרים. זו החלטה בכלל לא קולית, אלא די דבילית בהתחשב בתקופה, אבל אמנים, לכו תבינו. אם אתם בכל זאת רוצים איזה פרט טריוויה - אז מדובר בבן דוד של גונג'סופי, שעושה מה שעתונאי מוזיקה אוהבים לתייג כאוונ-ראפ (על משקל אוונגרד). לחובבי היפ-הופ "קלאסי" הוא עשוי להיות קשה להאזנה. בטלר לא בענין של לתת ביטים מספקים או חרוזים ומשחקי מילים. בכלל, הוא מסרב לקחת חלק במשחק ההיפ הופ הזה, שבטח לא מקדש אנונימיות, אלא ראוותנות. דווקא בגלל זה מאוד מעניין לשמוע אותו ולנסות לפענח מה בדיוק קורה שם. הקטעים של אלבום הבכורה שלו - "Black Up" - איכשהו נמסים אחד לתוך השני בזמן קצר של 34 דקות, אבל הפלואו שלו מצליח להשתנות כל הזמן, והופך אותו לאחד הראפרים המרתקים בסביבה כרגע.