כמו אבן מתבלבלת • מה קרה לבוב דילן?

ילד חכם מקשיב כאשר אומרים לו: אל תסתכל על השמש, אתה תתעוור. האזנה לבוטלגים האלה הייתה סוג של בהייה ארוכה בה. כן, המוסיקה שאהבתי הייתה שם, אבל דילן כבר לא. קול חרוך, הגשה בעייתית, ולאחר האזנה לבוטלג שתיעד הופעה שלו לאחר דלקת הריאות שכמעט קיפדה את חייו, עלתה השאלה - מה קרה לדילן? מיד לאחריה נשמעה התשובה - הוא כבר לא מה שאתה חשבת שהוא. דילן הפך לאמן שעדיף להקשיב רק לאלבומים המוקלטים שלו, בדגש על המוקדמים יותר, או יציאות נבונות מאוחרות.

הזמנים, הם משתנים

ההתרגשות הייתה מטורפת. הגענו לברצלונה מספר ימים לפני ההופעה, וזמזמנו את השירים של דילן בימים שלפניה. הגענו מוקדם בשביל לתפוס מקומות טובים, והתור נמשך במעלה גבעה והציג את מעריצי דילן לדורותיהם. מעריצים זקנים לבשו חולצות דילן שגילן היה כשלי, הורים עם ילדיהם, מטיילים מכל העולם. כ-5000 אנשים הצטופפו להם בחצר מהממת ב-Poble Espanyol. ניסינו להמר אילו שירים הוא יבצע, ובסדרה של מהלכים מתוזמנים התמקמנו טוב, ישר מול הבמה, קרוב לדוכן הבירות. חיכינו, חיכינו, ציפינו - ואז הוא עלה על הבמה.

אין מה לומר: הנגנים היו מעולים, התאורה הייתה סבבה, הסאונד היה מצוין - ודילן נשמע כמו מסור חלוד. לא זיהיתי מילה מהשירים, ורק בפזמונים היה אפשר להבין משהו. "זה באמת היה Just Like A Woman?", שאלתי בקול רם. "Tangled Up In Blue" נשמע כמו צרור ממכונת יריה, "Girl From The North Country" הלך לאיבוד לחלוטין. באמצע ההופעה שנינו נשברנו. את חמשת השירים האחרונים של ההופעה כבר שמענו מחוץ למקום, הסתובבנו בכפר האולימפי ואיך שהוא המוסיקה נשמעה טוב יותר. "Like A Rolling Stone" היה שמיע יותר במרחק רב, אך "Blowin' In The Wind" שסגר את ההופעה לא זוהה כמעט. אחרי שהקהל התפזר התפלחנו לבמה, הרמתי את את הסט ליסט שנשאר ותהיתי אם לקחת אותו. ויתרתי. יש חלומות שעדיף לא לנפץ, מילא דילן רוסק אצלי לחתיכות, לא צריך לקחת גם מזכרת מזה הביתה.