אכן, 4 • מה חשבנו על האלבום החדש של ביונסה?

בעוד שאלינו יגיעו הקיץ רק אלילי רוק מזדקנים כדי לנגן קצת קלאסיקות בלבנט, בעולם המתוקן עונת הקאמבק של דיוות הפופ הלוהטות מצויה בעיצומה. בריטני היתה הראשונה להזיע עם אלבום דאנס שהופק בצורה שתסתיר את יכולות השירה הדועכות שלה, אחר כך ג'ניפר לופז עשתה מדונה וסימפלה להיט נושן לטובת טראק רחבות לוהט, ואז באה גאגא והחזירה את כולנו לניינטיז באלבום יומרני על גבול הפארודיה. בסוף החודש היה אמור להיות תורה של הגברת הראשונה של הארנ'בי-פופ, ביונסה, להפציץ את העולם באלבום סולו חדש - אבל רצה הגורל (ואלוהי העידן הדיגיטלי) והוא דלף ממש השבוע להנאת המעריצים, חובבי הפופ ושאר המאזינים. איך הוא? זה כבר עניין של טעם.

ביונסה תמיד היתה אחת היותר מוכשרות בסביבה. על הכישרון הווקאלי שתופס את המאזין או על יכולת ההופעה המשובחת שלה על הבמה אין עוררין. האלבום הקודם שלה, "I Am... Sasha Fierce", הוכיח שעם קול גדול ומפיקים משובחים אפשר לעשות קסמים וסיפק לנו כמו מרגעי הפופ הגדולים של השנים האחרונות. אחרי שלל שבחים שהורעפו על מיס נואלס, לא מפתיע שהבשורה על אלבום חדש והרביעי במספר, שנקרא בפשטות "4", העלתה את רף הציפיות לשמיים. ההכרזה של הגברת שהיא חוזרת אלינו עם "צלילים שעומדים לשנות את כל מה שחשבנו על מוזיקה" לא עזרה למתן את ההתרגשות של חיות הפופ. כלומר, עד שהן שמעו את האלבום.

עוד שיר העצמה נשית

ההתחלה היתה אופטימית. ביונסה פצחה בקידום האלבום עם סינגל ראשון, המנון הנשים העצבני "Run the World (Girls)", שניסה לשחזר את מה ש"סינגל ליידיז" עשה לאלבום הקודם ולהוביל את עדת המין היפה לשלטון. הקטע הבועט שדווקא חותם את האלבום, מסמפל בבוטות את "פון טה פלור" של מייג'ור לייזר (המפיקים דיפלו וסוויץ') שבישלו לביונסה את השיר, לוהט על רחבת הריקודים ובאוזניות של המעריצים. אבל גם קליפ מיליטנטי בעל שלל תלבושות, הופעה אחת מאלפת בטקס הבילבורד ועוד אחרת בספיישל הפרידה המתוקשר מאופרה ווינפרי, כשלו להוציא את הציבור מהאדישות ולא ממש הצליחו להקפיץ אותו למיקום אטרקטיבי בין עשרת הגדולים במצעדים ברחבי העולם.

אבל ביונסה לא תיתן לאף אחד להרגיש שהיא פיספסה ומייד המשיכה עם סינגל נוסף, "Best Thing I Never Had", שכתבה עם מפיק ה-R&B האגדי מהניינטיז בייביפייס. הפסנתר והתופים שברקע משאירים טעם מהעשור ההוא והנשים קצת ייתרגשו, אבל המילים המוכרות - על כמה טוב שזרקה את הבחור שלא השכיל להבין שהיא תחסר לו - נשמעות ממש כמו אלה של השיר הנושן שלה "איריפלייסבל", שאולי מתאים כלהיט גלגל"צ, אבל לא השאיר את האימפקט המיוחל אצל חובבי הפופ בעולם.

בכלל, חציו הראשון של האלבום לא מחדש או מרגש, והתחושה היא שהשירים פשוט חולפים ליד האוזן. הרצועה הפותחת, "1+1", היא סוג של בלדה שנשמעת כמו שאריות מהאלבום האחרון שהוציאה יחד עם חברותיה לדסטניז צ'יילד. "I Care" מרגיש כמו עוד שיר שהיה אמור להיכלל במהדורה המורחבת של האלבום הקודם ו-"I Miss You" מסתיים דקה אחת מוקדם מידיי, כך שעם ה"בסט ת'ינג", נמרחים באיטיות בלי לשים לב במשך לא פחות מארבעה שירים.

פילרים חדשים בהופעות

להיט המסיבות העתידי של הקיץ, "Party", הוא השיר הראשון שמעורר עניין באלבום, מצליח לתת תחושה של מפגש בין בעלה הקשוח ג'יי זי לנסיך המדליק מבל אייר, ומשרה אווירת צ'ילאאוט מנענעת ישבנים. כומפיק השיר וחבר קרוב של הבעל הצמוד, קנייה ווסט ממלמל את השורה ההכרחית ומצרף לחגיגה את אנדרה 3000 מ"אאוטקאסט". אם כבר ווסט, סימפול כלי הנשיפה בשיר הראגאטון "Countdown" נשמעים ממש כמו אלה בלהיט האול-סטארז הלא כל כך וותיק שלו "All Of the Lights" ועושים את העבודה, במיוחד בהשוואה לשירי השמאלץ המאכזבים, "Rather Die Young" ו-"Start Over" - שהדבר הטוב היחיד בו הוא המנעד הקולי המשובח של הדיווה.

אחר כך היא ממשיכה ב-"Love on Top", שיר מוטואון אה-ל-הסופרימז כמו שכבר הראתה לנו שהיא יודעת לעשות כשהשתתפה בסרט "דרים גירלז", רק שהפעם הביונסה נשמעת כמו דיוות הניינטיז מאריה קארי, בתקופה שעוד מכרה אלבומים. דווקא "I Was Here", פאוור-באלד שנכתבה במיוחד על ידי דאיין ווריק, שעבדה עם כל מי שמכנה את עצמו כוכב פופ אמריקני, מצליחה לגרום למאזין לרצות לשמוע אותה שוב. כך שלא יפתיע אם השיר ישחורר כסינגל בשלב כלשהו.

יכול להיות שציפינו לאלבום אמיץ יותר, קליל יותר, מרגש יותר. במקום זה קיבלנו אלבום שלוקה ברמת המקוריות שלו - כבר משמו הלא מושקע ועד השירים הלעוסים שהוא כולל. אם האלבום הקודם היווה נקודת ציון בתולדות הפופ, אז "4" הוא עוד אחד שיצליחו לחלץ מתוכו פילרים להופעות הנוצצות של ביונסה, אבל לא הרבה יותר. העובדה שהוא פרי עמלה של מי שסחפה פעם את כל הרווקות (וחבריהם הגייז) להשתולל על הרחבה, קצת מאכזבת.