מונית הקצב • ביקורת אלבומים
דת' קאב פור קיוטי סוגרים עשור וחצי עם האלבום הכי שלם שלהם והפרנדלי פיירז לקחו את אופנת האלקטרו-אייטיז צעד אחד רחוק מדי. שרין לוי מפעילה מונה
לבן גיבארד, ראש להקת דת' קאב פור קיוטי אין מי יודע מה דאגות. שלא תחשבו: כדי להגיע למקום הטנטראי ולבאלנס רגשי גיבארד קרע את התחת. בשבוע שעבר יצא האלבום השביעי של חברי הרכב האינדי-רוק/אינדי-פופ/אינדי-וואט-אבר-פיפל-סאיי מוושינגטון שבמרוץ שנות האלפיים ביססו את מעמדם והפכו ללהקה של מועמדויות בגראמי ואלבומי זהב. קחו בחשבון את גירסת הסינת'פופ שלהם - הגיג הצדדי והמושלם של גיבארד - דה פוסטל סרוויס, ואם זה לא מספיק; לפני שנתיים גיבארד מיסד את היחסים עם זואי דשנל, שחקנית וזמרת שכל בנדיט רענן בעיר מרייר עליה, כולל מי שעוד לא נכנס לגיל ההתבגרות. כך שלא מפתיע שה"בית", עם מרחב מובניו, יושב על הבסיס התמטי של Codes and Keys, בעוד הטקסטים מסביב משתפכים אבל מסחררים ומלאי רפרנסים לדשנל כלייטמוטיב כאן.
משהו להתעורר איתו בבוקר
"Codes and Keys" מסתמן כאלבום מפויס ומרומם, דל גיטרות ורווי פסנתרים, קלידים וביטים של כלי הקשה מתוכנתים, אם משווים לאלבומי הבלדה הקודמים של הלהקה - לא פרוזאקאי, כהגדרתו של גיבארד, אבל בהחלט משהו להתעורר איתו בבוקר. גם השימוש בקול של גיבארד כאינסטרומנט והמילים היצירתיות והרוחיסטיות שלו מאירים את האלבום. ההפקה של כריס וואלה, גיטריסט בלהקה, יד ימינו של גיבארד ומפיק בפני עצמו (Sainthood האגדי של טיגן אנד שרה), מלוכדת ומציגה התעניינות ערה של וואלה בלואו טק כדוגמת סינתיים אנלוגיים מהסבנטיז, והסאונד ה-2011אי של האלבום מרמז על שאיבת השפעות בארוק ורוק פסיכדלי משנות ה-60. או בקיצור ובלי לנדנד: השיט הזה טוב.
האלבום הוקלט בלוקיישנים שונים; דת' קאב הסתובבו בין אולפנים באל.איי, סיאטל, ונקובר וסן פרנסיסקו - הנדידה הזו הולידה שירי פופ-רוק אלגנטיים, מסוגננים ואחידים ברמתם, שכיף להגזים איתם בווליום; אינטרו פסנתר מלודי ב-"Unobstructed Views", פוסטל סרוויסיות ב-"Monday Morning", והסינגל השולט באלבום ביד רמה "You Are a Tourist" עם התופים הפדנטיים של ג'ייסון מקגר שעליהם משגיח העיצוב האלקטרוני של וואלה, או הליריקה שמרסקת את הלב של שיר הנושא "Codes and Keys" ושל "Doors Unlocked and Open". דת' קאב סוגרים עשור וחצי עם האלבום הכי שלם שלהם שבאופן ביזארי ולא מוצדק לא קיבל ביקורות אוהדות במיוחד. כנראה שלרוב, מונית המוות עדיין מתקשרת לטרגיות מלנכולית, וזה לגמרי פספוס של המבקרים.
"Death Cab for Cutie - "Codes and Keys
ההפך קרה עם השני והחדש של טריו האינדי-דאנס הבריטי, פרנדלי פיירז. מגזיני מוזיקה מקוונים ובלוגרים פרגנו לדיסקו האנגלי והידידותי של הפיירז, והתעלמו מהעובדה שמכרו להם פה תאונת ברייק-דאנס שארעה לפני 30 שנה בעטיפה של דיסק. הפיירז, כמו רוב הפופ שאנחנו נושמים היום, הלכו על אופנת האלקטרו-אייטיז, והלכו איתה רחוק, אולי מדי. התוצאה היא שקשה לדעת מה יותר וינטג' ממה; קול הפלצט של הסולן אד מקפרלן - וואנאבי פרינס או מוריס גיב, הטקסטים הנאיביים בסכריניות שלהם, הנפנוף בפייד אאוט מוגזם בין הקטעים כחלק מההפקה, או אווירת טרופיקנה קלילה וסחית של קלאב באיביזה?
מדובר באלבום כל כך א-מיני עד שניכר שכל השראה או חידוש הם מהם והלאה. פרנדלי פיירז עדיין לא יודעים אם הם נמשכים לסגנון הסקנדינבי הרויקסופי של השכן, או להוט צ'יפ בני ארצם. מרוב בלבול וחוסר ודאות הם נופלים בין כסאות הבר ובסוף יוצאים באלבום החדש שלהם סוג של Hurts. כך שהמוצר המוגמר עשוי ברובו ממלודיות דהויות שחולפות ליד האוזן ומיד מתאדות. פרט לשם האלבום, Pala בהשראת רומן מ-1962 שנכתב על אי בדיוני, אין כאן אמירה משכנעת או יותר מדי תוכן שישמשו ערך מוסף להנעת הגוף ולהנאה בכלל.
הפופ המפונק של הפיירז - שלפרקים עושה רושם כאילו הוא עובד עלייך ולא באמת מתכוון להרקיד - לא נושא איתו הרבה למעט פנסי ניאון מסנוורים. אמנם ההפקה של פול אמפוורט' משפשפת את שלישיית הקלידים-גיטרה-תופים ומבריקה אותם, אבל בחייכם, לא להצליח לשכנע את המשוכנעים זו תקלה חמורה יותר מאשר להוציא עוד אלבום פופי שהמרחק בינו לבין גילוי מרעיש תהומי.
"Friendly Fires - "Pala