רכבת ההפתעות • פסטיבל פרימוורה 2011
אוד פיוצ'ר פירקו את הבמה, הטיון יארדס התגלו כהפתעה משמחת, M Ward ובאטלס התעלו על הציפיות ובל אנד סבסטיאן קצת הרדימו. נמרוד צוק מסכם את פסטיבל המוזיקה של ברצלונה
לפני כל השאר - סוגיית אוד פיוצ'ר. אם היתה שאלה שקיבלה תשובה מהדהדת בפסטיבל פרימוורה סאונד 2011 שהתקיים בסוף השבוע בברצלונה, זאת המחלוקת שמפלגת בימים אלה עיתונאי מוזיקה ברחבי גוש דן והעולם וסתם בעלי אוזניים מתפקדות וחשבון טוויטר: תשלובת המוזיקה של טיילר, דה קריאייטור וחבורתו - חם או סתם?
גם אם ההייפ סביב הכנופייה מעט חרג מפרופורציות בזמן האחרון, ההופעה שלהם בפרימוורה הוכיחה שמדובר לא רק באנשים שיודעים לכתוב טקסטים חדים ומבריקים ולעטוף אותם באריזה מוזיקלית חדשנית ומאתגרת, אלא קודם כל בחבורת פרפומרים מפלצתית שבאים כדי לרסק את הבמה. האווירה במתחם הצלמים שלמרגלות הבמה היא של התרגשות מעורבבת בפחד - טיילר צועק אל הקהל ומקלל, מזנק לתוכו בלי התראה מוקדמת, הבאדיז שלו מורידים חולצות, זורקים דברים על הקהל, רצים מקצה אחד של הבמה לשני, מתפוצצים מאנרגיות שנראות על אנושיות. הם עושים את "Sandwiches", את "Radicals", את "Yonkers", עוד שירים מתוך "Goblin" ו"Bastard", ויש תחושה קצת מסוכנת שאי אפשר לדעת מה יקרה ברגע הבא. אבל הערב נגמר בלי נפגעים בגוף, עם קהל שמציף את הבמה ומפרגן לאלילים החדשים שלו בצעקות "!Wolf! Gang! Wolf! Gang". בום.
הדרך הקלה לחוות פסטיבל עצום בגודלו כמו פרימוורה סאונד, היא ללכת על השמות הגדולים והמוכרים, להוסיף עוד כמה העדפות פרטיות ובשאר הזמן לזרום עם החברים, או סתם לנוח מהצעדות המתישות בין הבמות. הדרך המתגלמת יותר, שמצריכה קצת יותר עבודה, היא לעבור לפני הפסטיבל על הליין אפ המלא, שמנה השנה 221 להקות בחמישה ימים, להקשיב גם לאמנים הפחות מוכרים, ולגבש רשימת הופעות שלא רק תתן לך את ההדליינרס בגרסה חיה, אלא גם תחשוף אותך לכאלה שלא הכרת. התוצאות, לפעמים, מפתיעות מאוד, ומגלות שאמנים שמציעים סחורה חמה בהקלטות מתגלים לפעמים כשממון על הבמה, ולהיפך.
למשל, הטיון יארדס: הפרויקט המוזיקלי האוונגרדי של המוזיקאית מריל גרבוס, שהוציאה לפני חודשיים את "whokill", אלבום מרתק אבל לא מאוד קומוניקטיבי, מהסוג שגורם לך לחששות בנוגע ליכולת שלו לעבוד גם על הבמה. אבל גרבוס התגלתה כפרפורמרית בחסד, ופינקה את מי שוויתר על השממון של הפליט פוקסס שהרדימו את באי הבמה המרכזית לטובת מה שאפשר לתאר כסוג של פופ אינדיאני שמח וקופצני. או Avi Buffalo, שנשמע לרוב בגרסת האולפן כסינגר סונגרייטר מהזן המרגיע, אבל מתגלה על הבמה כברנש כריזמטי שמשחרר כמויות אדירות של רגש בשירה ועושה דברים מדהימים לגיטרה שלו, כשהוא מתעוות ומתפתל במפגן של התלהבות כמו דתית.
היו גם כמה הפתעות פחות חיוביות - פי.ג'יי הארווי נתנה שואו מרשים ויזואלית אבל קצת משעמם, שהניס אותי אחרי חמישה שירים לחיקו של מת'יו דיר המעולה; בל וסבסטיאן התגלו על הבמה כאנמיים אפילו יותר מאשר באלבומים, ותפקדו כפסקול לשעה של נמנום קל על הדשא; הספייס רוק הכובש של קורט וייל התגלה בגרסת הלייב כמופע שוגייזי שמסרב להתרומם, והג'ון ספנסר בלוז אקספלוז'ן לא הצליחו להתחרות במפלי הדיסטורשן ובקול הרועם של מייקל ג'ירה מהסוואנס, שניגנו באותו הזמן בבמה הסמוכה.
והיה את אלה שהיו אולי החלק הכי טוב בפסטיבל: האמנים שהגעתי אליהם עם ציפיות מכאן ועד מדריד, וקיבלתי מהם אפילו יותר. M Ward, לדוגמה, פשוט מעך לי את הלב עם שעה של רוקנ'רול פולקי מפוצץ ברגש ומבוצע ביכולת עילאית, עם שתי מערכות תופים שיצרו סאונד בנפח עצום, ועיבודים חיים ל-"To go home" של דניאל ג'ונסטון ו-"Requiem" המעולים מלכתחילה, ששדרגו אותם לרמה מעלת דמעות. או Battles המעולים, שסגרו את היום השני בהתפוצצות של סינתיסייזרים וגיטרות, שהצליחה בו זמנית גם לאתגר את האוזן וגם להזיז את הגוף בלי שליטה; או דייויד תומאס, אקא פר אובו, שבין השירים המצוינים גם דפק סוג של מופע סטנדאפ / ערב צ'יזבטים מיקום מקביל, והתגלה כדמות מהפנטת שפשוט אי אפשר להפסיק להסתכל עליה.
בסופו של דבר, פחות משנה איך מגיעים לפרימוורה - אם יושבים ימים על רשימות של להקות וטבלאות זמנים או פשוט קונים כרטיס בדקה ה-90 ונוחתים בלי לתכנן כלום. לא חשוב את מי תראו ואת מי תפספסו, הפסטיבל הזה, שהולך וגדל ומשתבח משנה לשנה, מסתמן כאחד האירועים המוזיקליים המסעירים והמשתלמים שיש לאירופה להציע לכל מי שאוהב את האינדי שלו מעודכן, נכון ומגוון - אז פשוט קחו שבוע הפסקה מהכל, עלו על מטוס, ובואו.