אופנת סגל • המלצות מוזיקה לסוף השבוע

1. יש סיכוי טוב שת'רסטון מור כבר נמצא בשלב של הקריירה שלו שלא ממש משנה מה הוא יעשה. יש לו כבר בסיס מעריצים חזק ונאמן הודות לסוניק יות' המצוינת, וזה זמן מעולה לעשות מה שבא לו. ומה שבא לו, מתברר, זה לעשות פולק. לאלבום הסולו החדש שלו הוא גייס את בק להפקה, איתו הוא כבר עבד בפרוייקט הרקורד קלאב. בק הוא אמן מצוין - גם אם חלק מהניסויים שלו לא מצליחים, לפחות הוא שומר כל הזמן על ענין. אני לא בטוחה לגבי בק המפיק. למרות שהרקורד קלאב קיבל ביקורות די טובות, אותי הוא לא הרשים במיוחד, וגם האלבום של מור - "Demolished Thoughts" - סובל מכמה בעיות. אין ספק שזה אלבום אישי מאוד שכתוב היטב, ומור נשמע מעולה כשהוא שר בקול מלחשש ורגוע. אבל מהאדם שמוביל את סוניק יות' הציפיה גבוהה בהרבה, וקצת מאכזב שהאלבום הזה הוא בסופו של דבר די שטוח וחסר חיים. אין כאן רגעים מרוממים או מעניינים, והבעיה היא במובהק ברמת ההפקה. אולי כדאי לבק להתמקד בלכתוב מוזיקה, מה שהוא עושה היטב, מאשר להזיק לאמנים אחרים.

2. עברה רק שנה מאז ש-Thee Oh Sees הוציאו את האלבום הקודם שלהם, אבל כשעושים מוזיקת לואו-פיי-גראז'-פופ, זו לא ממש חוכמה להקליט אלבום בשנה. למרות שיש להם הרבה תחרות בתוך הלייבל המצוין שלהם, In the Red (בלאק ליפס, סטריינג' בויז, מארק סולטן), הם עדיין מצליחים להיות אחת הלהקות החמודות בסביבה. למרות שהסאונד של האלבום החדש, "Castlemania", מזכיר מאוד את מה שהם עשו עד עכשיו, יש כאן המון השפעות והתנסויות עם ז'אנרים אחרים, בעיקר אלמנטים של רוק פסיכדלי ואפילו קצת בלוגראס. מה שנוצר זה אלבום גראז' שבסתירה מוחלטת לז'אנר, לוקח זמן לעכל. הוא לא מהיר וישיר, אלא דורש מחשבה ופירוק כדי להבין בדיוק מה הולך בו, וזה בדיוק מה שהופך אותו למצוין.

3. עוד אמן שעובד מהר הוא טיי סגל, שגם לו יצא אלבום רק בשנה שעבר וביוני הוא מוציא אחד נוסף. "Melted", הקודם, היה אחד האלבומים האהובים עלי ב-2010, ולכן מרגש אותי מאוד שיצא קטע חדש מתוך האלבום הבא, שיקרא "Goodbye Bread". הקטע החדש - "You Make the Sun Fry" - הוא קצת פחות מחוספס ודיסטורשני מהקטעים באלבום הקודם, אבל קצת קשה לשפוט לפי שיר אחד בלבד. אני משוכנעת שגם האלבום החדש יכיל קטעים קצת יותר קשים לעיכול לצד מלודיות פופ נעימות כמו זו, ויש למה לחכות. חוץ מזה, יש כלב על עטיפת האלבום!

4. אני מודה שלא שמעתי את שלושת אלבומיו הקודמים של צ'אד ואן-גאלן, אבל אין ספק שאחרי ששמעתי את החדש והרביעי, "Diaper Island", הוא נכנס לרשימת ההשלמות. קשה להצביע על משהו מסוים באלבום הזה שהופך אותו לשונה ובולט, אבל יש בו משהו מאוד רענן. "רענן". זו קלישאה מבחילה וריקה מתוכן, אבל במקרה הזה היא פשוט נכונה, כי לאורך כל האלבום, ובעיקר בקטעים כמו "Blonde Hash", ישנה תחושה שלואן-גאלן יש משהו שלכל כך הרבה אמנים חסר. המרכיב המסתורי הזה גורם לו להשמע כאילו הוא לא היה יכול לעשות סוג אחר של מוזיקה, או בכלל כל דבר אחר. אי אפשר להפריד במקרה שלו בין היוצר ליצירה - הם מתערבלים אחד בשני ליצור אלבום נוטף אמינות.