ליידי ג'י • איך האלבום החדש של ליידי גאגא?

סביר להניח שגם אם נתאמץ חזק ונשתדל בכל הכוח להאזין לאלבום החדש והשלישי של ליידי גאגא, "Born This Way", שעלה להאזנה מלאה ברשת אתמול (רביעי), כאל יצירה המכוונת לאוזנינו בלבד, לא נצליח. קשה לשפוט יצירה כזו של אמנית שמטשטשת ללא הפסק את הקו החמקמק בו היא עצמה נגמרת והמוזיקה שלה מתחילה כפיסת מוזיקה ותו לא. מאז שהיא דרכה בנעלי מקווין על רצפת הפופ הבנאלי, גאגא לא משחררת צליל מבלי שילווה בתמונה או בסמל. "Just Dance" - ברק על הלחי, "Paparazzi" - גאגא תלויה מדממת על הבמה, "Bad Romance" - כלה מפוייחת של שלד שרוף וכן הלאה. כל אימאג' כזה נושא בתוכו השראה, התכתבות ומשמעות בעיניה. כמי שמעידה על עצמה ככזו שחוקרת באופן שוטף את מדעי התהילה, כל צעד של גאגא נחשב כחלק קטן מניסוי כולל. האיפור, השיער, קהל ה"מפלצות הקטנות", כפי שהיא מכנה את מעריציה, הספיישל החושפני ב-HBO, האירוח ב"אמריקן איידול" וחשיפת היתר חוצה הגבולות לה זכתה בחודש האחרון לקראת צאת אלבומה. גם אם גאגא תמכור את נשמתה לשטן, היא תוכל תמיד לומר שהיא עשתה זאת לשם המסר. כי בעולם שגאגא יצרה לעצמה, המבוסס על התפישה האמנותית של אנדי וורהול, הכל מותר והכל הגיוני, כי לכל דבר כזה יש משמעות ואולי בעצם לכלום אין.

נוכח כך, אל תופתעו כשהאלבום החדש של ליידי גאגא יקפיץ לכם אסוציאציה חדשה בראש כל כמה דקות. בהתחלה תזעקו מדונה, אחר כך אבבא, אייס אוף בייס לפרקים, אפילו אנדרוורלד. הערבוב, השעתוק, השכפול וההדבקה מחדש יכולים להגיד כל כך הרבה, או מצד שני שום דבר. כשיצא "Born This Way", הסינגל הראשון מתוך האלבום, גאגא ספגה השוואה למדונה שהתבססה על הדמיון הקרוב מדי ל"Express Yourself" של מלכת הפופ. אבל האמת היא שאפילו מדונה, הזיקית האמנותית שמחליפה צבע לפני צאת כל אלבום, לא שילבה סגנונות רבים כל כך לקראת צאתו של אלבום אחד. אנחנו זוכרים לה את התקופה של "אירוטיקה", את הפיקסציה לתרבות המזרח ב"Ray Of Light" או את מראה הקאו-גירל שהחזירה לאופנה עם "American Life". נדמה כאילו ליידי גאגא עשתה את כל אלו באלבום הראשון ומשם, כמו שהיא עצמה אומרת, היא גדלה למימדי מפלצת שטרפה קצת מכל דבר והפכה למה שהיא היום, עד כדי כך שנדמה ש"Born This Way" הוא בעצם הומאז' לעצמה.

"Marry The Night" הפותח מייצג את כל מה שגאגא התאמצה לבנות בשנים האחרונות - תדמית של פרנקנשטיין נאת מראה, שאולי נולדה שונה, אבל בסך הכל רוצה שיאהבו אותה. אז היא נישאת ללילה, אבל לומדת לאהוב את עצמה גם באור עם "Born This Way" שמגיע מיד אחר כך. "Marry The Night" גם מזכיר מעט במילותיו את "Dance In The Dark" מהאלבום הקודם שחלקים ממנו מקבלים ביטוי לאורך האלבום כולו - גם ב"Judas" וגם ב"(Highway Unicorn (Road 2 Love" - כחלק מאותו הומאז' עצמי או כחלק מרכיבה על שטיק פופי שעובד. שניהם נכונים כנראה.

"Government Hooker" שבא אחרי, הוא מהשירים שמתרגלים אליהם, נגוע כולו באווירת יורו-טראש מוחצנת עם רמיזה קטנה גסה וספק צינית כלפי מרלין מונרו, קורבן תהילה שמסקרן את גאגא, והרומן לכאורה שלה עם הנשיא קנדי. "Judas", הסינגל השני מתוך האלבום ממשיך את הקו האפל עם מטאפורה זולה אבל מרעננת בשמי הפופ - ישו הקדוש והקונצנזוסיאלי שהחל את דרכו כנון-קונפורמיסט, אל מול יהודה איש קריות, "השד האפל" כפי שמתארת אותו גאגא, שבכולנו יש לפעמים, בין אם נרצה או לא.

הפרעת קשב מוזיקלית

אחרי השיר הזה מגיעים אחד אחרי השני שירים שנשמעים על גבול הפארודיה. "Americano" המזעז הוא האח המכוער של "Alejandro" מהאלבום הקודם (שוב הומאז' עצמי או חוסר מקוריות), "Hair" שיצא גם כסינגל השלישי, הוא גיבוב של מילים מטופשות על רקע הפקה מצוחצחת של כל שטיק שעובד, עד כדי בלגאן מוזיקלי צעקני שנדמה כאילו נולד להיות קאבר של Glee והדובדבן שבקצפת הטראש מלאת האשמה הזאת, הוא "SchiBe" המציג את ליידי גאגא במפגן דאנס ניינטיזי מצועצע בשפה הגרמנית. כזה שלא יבייש להיט מועדוני של גואטה או טייסטו. זהו החלק היחיד באלבום בו נדמה שגאגא - שתדמיתה הפופית מגובשת כל כך - מתפזרת לכל עבר כמו הפרעת קשב מוזיקלית.

"Bad Kids" מסמל את שובו של החלק הכיפי באלבום, עם הפקת רוק אלקטרונית קצבית ויפהפיה על רקע המסר המתמשך של גאגא לאהבה עצמית למרות שנאת הסביבה. "Highway Unicorn (Road 2 Love)" מלא העוצמה היה יכול להיות מושלם אלמלא הדיסטורשנים שגאגא מחבקת חזק באלבום הזה ו"Heavy Mental Lover" הוא תענוג מועדוני מתקתק שמחזיר אלינו קצת מגאגא השטותניקית של האלבומים הקודמים. למעשה, הוא מייצג געגוע גדל לגאגא פשוטה יותר, שמשתכרת במסיבות ורק רוצה לרקוד ולא מכלה את כל זמנה במלחמה בשמן של כל המפלצות בעולם כולו. "U&I" הוא שדרוג של בלדת הרוק הנפלאה, "Speechless", שוב מהאלבום הקודם, עם הרבה יותר כוח של גיטרות ואפקט גדול יותר לקראת סיום, עם "The Edge Of Glory" שסיכוי סביר שמתאר חווית אהבה אורגזמית, כיאה לשיר החותם של האלבום.

אי אפשר לבוא בטענות לגאגא כשהיא מצליחה סופסוף לשנות במעט את סדר היום הפופי עם מילים שלא רק סובבות רומנים וסיפורי אהבה נואשים, אלא עם מסרים על קבלה עצמית והמשיכה אל האופל כסממן לייחודיות. אבל גם אי אפשר שלא להיחנק ממנת היתר המוסרית הזאת. החזרה שלה בשליש השלישי של האלבום אל הרומנים והחיזורים על רחבת הריקודים, ללא ספק מחליקה טוב יותר בגרון את מנת היתר של ההטפה לליברליות. ולמרות שמדובר באלבום הכי מגובש של גאגא מבחינת אותו מסר שהיא טיפחה בהתמדה מעוררת השתאות, ולמרות שהיא העניקה סטנדרט חדש עבור יוצרות פופ, חשוב לפעמים שהאזנה לאלבום של ליידי גאגא תהיה גם חוויה אווירירית נטולת אחריות ומחשבה. שמתחת לשכבות האיפור ומאמץ היתר - מאמץ שמתחיל לגבות את מחירו - לבלוט ולהשפיע, יהיה אפשר לפעמים להשתולל ולשמוח. לא רק כי יש לצבור כוחות למלחמה הבאה, או כי חשוב לאהוב את עצמך כדי לא להרגיש לבד. אלא פשוט כי פופ זה כיף. ולא כל כיף צריך להגיד משהו על העולם.

"Lady Gaga - "Born This Way

>>> מיכל ישראלי דווקא סבורה שאלבום החדש של ליידי גאגא הוא חתיכת שעמום

>>> האזינו: ליידי גאגא - "The edge of glory"