כואב, אבל פחות • איך היה בהופעה של Hurts?

הודעה חשובה לקראת ל"ג בעומר: טייגר לאב, טריו אלקטרו-פופ מקומי צעיר, הפכו אמש למבעירים הרשמיים של ישראל. לא מפתיע שלונדון חיכתה לאחים רועי וגיגי בן ארצי ולאח הקטן והאבוד של ג'וליאן קזבלנקס, לורל עמיר, שחזרו לארץ לפני דקה מטור אירופאי ראשון. בסופר-טייט-ג'ינס, גופייה, שרשר, קלידים ופאסון הבד-בוי הנהנתני, הטייגרים נתנו מופע חימום חפוז של שישה שירים, שהביאו להתלקחות של כל חלקה טובה והצליחו להלהיט בדרך גם חיות מחמד.

שעה אחת לפני חצות והרטס כבר על הבמה חנוטים בחליפות, אחרי שעלו עם אינטרו-סינתי קצר וזר ורדים אדומים להשליך למעריצים, כמו שאה-שאה עם גוגואים, או כמו שכלות נוצריות עושות. Unspoken נבחר לשיר הפתיחה להופעת סינתפופ מנצ'סטרית מדוקדקת לעילא; חדה, מצוחצחת, מדויקת, רשמית, צ'יזית ומתרגשת. תיאו האצ'קראפט (25) הסולן והשואוור המרכזי בסיפור ניהל בקול פלצט (שנע ונד כשצריך) וביד רמה את המופע שהתבסס כולו על אלבום הבכורה שלהם, שיצא לקראת סוף שנה שעברה והביא להם את הפריצה. אז מאז "Happiness" שמציע טופי לאוזניים ואייטיז לכל שאר הרקמות בגוף, הרטס מסתובבים בטורים ברחבי העולם כלא מאמינים, וגם אנחנו לא: ההופעה אתמול הייתה סולד אאוט - רידינג3 אכלס את כמות האנשים המקסימלית ואז קימפרס אותם היטב למקשה אחת, להלן הקהל, כשהידיים בלבד משוחררות ומונפות באוויר,  ומחר, לא יאומן, הם בדובאי - ואם היו אומרים לי שמחרתיים הם באומן, הייתי קונה. את השקר, כן? לא את הכרטיס.

ילדי עשירים ורוסים מגניבים

לצד תיאו, ישב על הקלידים באלגנטיות בריטית החצי השני שלו, אדם אנדרסון (28), ומאחוריו  מתופף, אלקטרואי על קונסולת נרד, וזמר ליווי, היחיד עם פפיון, שניצב איתן וזקוף - אחד השוסים של ההופעה ששדרג אותה בעשרות מונים כשהפך אותה לאופרטה. הוא עמד שם כמו חייל בריטי אמיתי, ששר בחתונה של הנסיך וויל וקייט, ונתן לתיאו קול עזר, קול משני וקול גיבוי, וזפזפ במקצוענות חריפה בין טנור לבריטון לבס.

תיאו לא הפסיק להודות לקהל הצייתן, שבא מוכן עם שיעורי הבית שלו, ונע בין ילדי עשירים, פה ושם אנשים שעפים על העשור החמישי, רוסים מגניבים ומעריצות צ'ילבות; ניגש לכל קצוות הבמה כדי להעניק מבט חודר לאחת, או לגעת בידה של מעריצה שנייה, סימן לקהל מתי זה הזמן לקפוץ עד התקרה, נפנף עם המיקרופון ונדנד את הסטנד בתאום קצבי עם הסנר. בקיצור, תיאו השקיע ביהודים, והיהודים צהלו ושמחו.

עולם צבוע בורוד בזוקה

שירי המסטיק בזוקה של הרטס בנויים, כמו כל שירי הסינתפופ מהאייטיז, פחות או יותר אותו דבר; כניסה של קלידים צנומים ועליזים בבית הראשון ואז עליה הדרגתית עד הקליימקס בפזמון, השלב שבו נוזלי הזיעה והדמעות מתערבבים והכול מתנצנץ ביחד, ולבסוף ירידה איטית לצורך חתימת השיר. כך שפרט לחלקים הגועשים (עד לרמות של הידחפויות) של הערב - שני הלהיטים הגדולים, Wonderful Life ו- Better Than Love ההדרני, והקאבר שרצח את Confide In Me של קיילי מינוג וגלגל אותו לחיים הבאים, שבהם השיר נכתב על ידם - לא היו יותר הפתעות מרגשות או חדשות מרעישות. אחרי הכול, הם מהלהקות שיודעים מיד את שמות השירים שלהן תוך כדי שמיעה בתולית.

הרטס הם הילדים הממושמעים מדי של הפט שופ בויז והאחים החורגים של MGMT, שלא מסתדרים ביחד ותמיד צריך להפריד ביניהם. אז מה אם הם יצאו להקת כאפות, לפחות אפשר לסמוך עליהם שהם ענו להמון המעריצים שלהם בכל העולם על צורך אנושי ובסיסי ביותר: צורך במציאות נוספת ובעולם אחר של דמיון - אפילו שהוא צבוע בורוד בזוקה.

Hurts, שלישי 17.5, רידינג 3 ת"א