משככי כאבים • ביקורת אלבומים

אחת מההפתעות הכי הגדולות 2008 היה אלבום הבכורה של הפליט פוקסז. כבוד, בהתחשב בעובדה שבציר האלבומים של השנה הוא מן המשובחים בעשור הקודם. הבארוק-פולק פופ האמריקני של הפוקסז החזיר באותה שנה את התהילה שאבדה לסיאטל אחרי ימי הגראנג'. אותו אלבום מכובד הנושא את שמם הגיע לזהב, והפוקסז נודעו כלהקה שיודעת לחקות היטב את הלהקות הישנות שהשפיעו עליה (סיימון וגרפנקל, ביץ' בויז, לאב וקרוסבי סטילס נאש ויאנג), את הלהקות החדשות (קינגס אוף קונביניינס, פטריק ווטסון) ובכל זאת להישמע רעננה, כנה ואמיתית.

באלבומם החדש, "Helplessness Blues" (שם שמוציא את החשק לחיות), עם קצת עזרה מהמפיק פיל אק (בילט טו ספיל ודה שינס), הפוקסז שומרים על המבנה האקוסטי-מינימליסטי, שצובר נפח ומתעבה לאורך השיר ככל שמתווספים אינסטרומנטים ייחודיים (מעניין לדעת מאיפה הם דגו מרקסופון). הפוקסז עדיין משתכשכים באזורים אזוטריים, עם שירים שמציירים פורטרטים גיאוגרפיים על רקע הנופים ההרריים והמיוערים של אמריקה, אבל הפעם עם סמנטיקה שפונה אל נוף הלב האנושי.

מושלם למצב רוח מדוכדך

אפשר להבין את הפוקסז, שלאור ההצלחה של האלבום הקודם, ניסו באלבומם הנוכחי להתחקות אחר אותן מניירות מלנכוליות, מתוזמרות ועממיות. לכן, "Helplessness Blues" הוא האח התאום-הלא זהה-ונטול השארם של האלבום ההוא. לא תמצאו כאן שירים מרהיבי אוזן כמו "White Winter Hymnal" מהבכורה, למעט "Battery Kinzie" שלא נופל מהרף הגבוה של השירים באלבום ההוא.

יש פה לא מעט אומללות על חיים שסופם להיגמר. רובין פקנולד השועל הצעיר והמנהיג, כותב השירים והסולן מבכה על חייו הבודדים וממשיך לתהות על תופעות יקומיות בהשלכה על רגשותיו העולים על גדותיהם, עם דימויים מלאי חיים ואוניברסאליים וקולו הרך ככרית נוצות, והמתוחכם והנאיבי בו בעת. "Helplessness Blues" הוא אלבום ישיר, לילי וצלול שיתקבל בחום בקרב חובבי הז'אנר, אבל בעיקר יתאים לסיטואציות תועות של פרידה, או במצבי רוח דאונריים מספיק, שהתרופה להם היא שינה מתוקה.

"Fleet Foxes - "Helplessness Blues

הרכב אינדי-פולק נוסף ועתיק יותר, שהוציא אלבום (קונספט) לא פחות מוצלח מהפוקסז בשנת הבציר של 2008, הם אוקרביל ריבר. השבוע הם חזרו עם אלבומם השישי, "I Am Very Far" בהפקה עצמית של וויל שף, ראש הלהקה, סולנה, כותב השירים והכולבויניק.

שף הצמיד אל גושי הטקסטים שלו קירות של סאונד כמעט בלתי חדירים - בעזרת כלים מוכפלים ברוב השירים (שני פסנתרים, דאבל דראמז וכולי) וגיטרות שנערמות אחת על גבי השנייה על מנת לעבות את הטקסטורה בחלק מהשירים ופחות למטרות מלודיות. כל הפרוצדורה הזאת מעניקה ל-IAVF צליל עשיר ומונוליטי. זאת למרות, שמדובר באלבום פחות נגיש מהחומרים הקודמים של החברים מטקסס.

ארטיסיטי, מתנשא, מבודד

הנגישות הלקויה של האלבום באה לידי ביטוי גם בחוסר כוונותיו הברורות, שדורשות האזנות חוזרות להבנת הדימויים הסוריאליסטיים למשל. המעברים בתוך סבך השירים נעים מרמות מתח גבוהות, כמו ב- "We Need A Myth" - ריבוי קטעי קרשנדו אופייניים - אל חללים חולמניים, כמו ב-"The Rise", הקטע שחותם את הדיסק. "Lay of the Last Survivor" המבריק הוא שיר שבעקבותיו ירוץ כל מבקר מוזיקה הביתה וינסה לצייר אותו עם המילים שלו, ו-"White Shadow Waltz" הארקד פיירי דוהר דרך מרחבים פתוחים אל המרחקים.

יש טונות של אותנטיות בקולו של שף, וטקטיקת הסאונד שהוא נקט בה עם כל המילים שלו על שריפות היער, הצבאים הפצועים, ההלל לאח הנודד והבדידות המוחלטת של המוות, הופכים את IAVF לאלבום שהארטיסטיות שלו עשויה להתנשא מעל המאזין. למרות שהאלבום ככלות הכול, הוא קובץ שירי פופ, היומרה האמנותית שלו יכולה לזלזל במאזין שלא נמנה על מעריצי הלהקה, ולהותיר אותו עם סבלנות פוקעת, ואת האלבום עצמו בלי מספיק תשומת לב.

"Okkerville River - "I Am Very Far