סוואג! • על "Goblin", האלבום החשוב של 2011

לפני שמדברים על האלבום החדש של טיילר, דה קרייאטור, צריך ליישב סוגיה: צירוף המילים "הייפ מוצדק" לא יופיע בהמשך הביקורת. בשיח המוזיקלי, המילה "הייפ" היא לא ניטרלית. היא טעונה משמעות שלילית. כדי לשנות אותה לחיובית, חייבים להצמיד לה את המילה "מוצדק". מכירים את הקלישאה הזו שאנחנו חיים בעולם ציני? היא נכונה. אם כולם אוהבים מוצר תרבותי כזה או אחר, מדברים עליו, שופכים סופרלטיבים אין סוף, אין סיכוי שהוא באמת עד כדי כך טוב, וחובת ההוכחה חלה על היוצר יותר מאי פעם. הבעיה היא שאנשים מתייחסים להייפ כנפרד מהתופעה עצמה ומונע ממנגנונים אחרים (כלכליים, בעיקר), כשההייפ הוא חלק בלתי נפרד ממנה. קניה ווסט הוא כל כך גדול לא רק בגלל המוזיקה, אלא גם כי הוא מתייחס אל עצמו כגדול. ההייפ, במקרה שלו, מרגש. וטיילר? מוזיקלית הוא לא ממשיך את דרכו של ווסט, אבל האגו שלו, הפה הגדול ו, נו, ההייפ מסביבו, בהחלט מזכירים אותו. אבל תנו לטיילר להוביל אתכם לעידן חדש - ההייפ הוא העבר. הסוואג הוא העתיד.

ההאדרה העצמית של טיילר מאוד שונה מזו של קניה. הוא עדיין לא הראפר החשוב בעולם, הוא רק חושב (או יודע) שהוא הולך להיות. הוא בן 20. זה בדיוק הגיל להאדרה עצמית, אבל עם שאריות של שנאה עצמית מתקופת ההתבגרות שעדיין לא התפוגגו לחלוטין. עכשיו, הניתוח הפסיכולוגי השטחי והפופוליסטי שאני מציעה כאן אולי לא רלוונטי לכל אמן, אבל בוודאי כן כשמדובר בראפר. כי טיילר שר על עצמו, על נקודת המבט שלו, על איך הוא חווה דברים. וכיאה לבן 20 שהוא מצד אחד מאוד ילדותי ומצד שני נלחם בעובדה שהוא חכם יותר מרוב האנשים שמסביבו, הוא (כמעט) תמיד אירוני, (כמעט) תמיד מודע לעצמו, ו(כמעט) תמיד מדבר ברמת המטא. ב-"Goblin" הוא מתעסק לא מעט בטירוף שמסביבו וסביב חבריו ל-Odd Future ובפרסום המהיר שלהם, אבל גם מתלונן על בית הספר ועל עברו כאאוטסיידר. הוא ההתגלמות של ההיפוך המוזר הזה בין התיכון לחיים שאחריו. החנונים הופכים למצליחים, והספורטאים ללוזרים. רק שטיילר עדיין בשוק מזה שהוא יוצא מנצח מכל הסיפור הזה, וכשהוא בשוק, הוא מדבר. והרבה.

הקטע הפותח, שנקרא גם הוא "Goblin", הוא לא פחות מהצהרת כוונות: "אני לא פאקינג מודל לחיקוי, אני פאקינג רכבת הרים אמוציונלית בת 19". ברקע, קול עמוק יותר עונה לו - האלטר אגו שלו, המטפל שלו, שעוזר לו להשתכנע שהוא השיט. בכלל, שכנוע עצמי זו תמה חוזרת באלבום הזה. טיילר רוצה להיות כוכב. הוא לא החבר הבולט ביותר בקולקטיב הזה במקרה - הוא עובד קשה כדי להיות כזה. אבל הוא צריך לעבור תהליך כדי לקבל את כל המשמעויות שנלוות לכתר. הוא כל הזמן מתכתב עם מה שאומרים עליו ומה שהוא יודע שיאמרו עליו. הוא בן 20, אבל הוא חד וחריף ויודע איך העולם עובד ואילו תוצאות יש למעשים ולמילים שלו. והוא לא מבין למה אף אחד לא מפריד בין אמנות לאידאולוגיה, ולמה אנשים לא מבינים אירוניה. הוא לא הומופוב, הוא לא גזען, הוא לא רוצה לאנוס בנות, הוא "רק טינאייג'ר, שמודה שהוא נוטה לאובדנות". לכולם יש מחשבות אפלות, טיילר פשוט שם אותן על השולחן, ולא מבין למה זה גורם לאנשים להכניס אותו למסגרות ולכלוא אותו תחת תגיות.

לכו, למשל, תקראו לו הורור-קור אחרי שהוא חוזה את זה כבר באותו קטע פותח. וזה בדיוק הקטע של טיילר - הוא נכנס ויוצא מתבניות בחמקמקות מעוררת התפעלות. הוא הדבר הכי מגניב בסביבה כרגע, אבל הוא לא יתן לכם לשכוח שהוא חנון גבוה ורזה עם אוזניים גדולות שמנגן בפסנתר וגרוע בכדורסל. הוא ילד קצת מעצבן עם פה גדול מדי, אבל מהפה הזה יוצא קול הבס הכי נמוך ששמעתם בחיים. אתם לא יכולים להבין מה שטיילר אומר אם אתם לא מצליחים לעשות ביחד איתו את המעבר המהיר מאירוניה וגיחוך לרצינות תהומית. אבל אם אתם מצליחים, אתם זוכים לחוות בזמן אמת התהוות של אגדה, לא פחות. וזה יהיה מטופש לקרוא לו "אגדת היפ הופ", כי כמו שהוא אמר בעצמו בראיון - הראפ הוא רק כלי להעביר משמעות. וכאן אפשר, שוב, להשוות אותו דווקא לקניה ווסט. הם עובדים בסגנון שונה, אבל שניהם מונעים על ידי אהבה למוזיקה באשר היא, ולאמנות בכלל. אצל שניהם אסתטיקה היא מעל הכל, והם מוכנים לקבל את העובדה שלא כולם יבינו את הבחירות שלהם. ובהתאמה, "Goblin" הוא ה-"My Beautiful Dark Twisted Fantasy" של 2011 - האלבום הכי חשוב של השנה, שאם רק תתנו לו, ישנה לכם את החיים.

"Tyler, the Creator - "Goblin