ניקוי אוזניים • 10 תופעות מוזיקליות שדורשות ביעור חמץ

1. שירי טראש בחתונות: לצד  ההפקה הגרנדיוזית של חתונה ממוצעת, שהלכה ותפחה בשנים האחרונות, איבדה צורה וסובלת היום מהשמנת יתר חולנית, הפלייליסט השבלוני תקוע הרבה מאחור ומפיץ ריח חריף של מיץ גרביים. דוגמאות בולטות: הרמיקס ל"באה מאהבה" של יהודית רביץ ו"אין מקום אחר" של משינה הן תקלות קלישאתיות של הדי.ג'יי שמצריכות שלילת רישיון על המקום - עצם הצבתם בסט, מחזורם, או אי מניעתם, זו אשכרה עברה על החוק.

בפינה הלועזית: "I Gotta Feeling" של הבלאק אייד פיז, הוא שיר שלמעשה מנבא שחורות - אין שום סיכוי לגוד נייט אם מישהו בטעות לחץ עליו פליי. וכאילו שלא סבלנו מספיק, מוכרחים למגר את התופעה המביכה של הטראנסים כאפטר-פארטי בסוף החתונה - כי נתנו צ'אנס לטראנס בשנת 2000, ודי, כמה חפירות עוד אפשר לסבול.

2. לוח השידורים של ערוץ 24, קומפלט: הרבה דובר על התוכן המדובלל של ערוץ המוזיקה הישראלי; אחרי "אייל גולן קורא לך" - התוכנית הכי מיותרת שנצפתה על המרקע מאז, רגע, זה קל: "התבוריס" - קברניטי הערוץ הסירו אחריות כשיישרו קו עם המכנה המשותף הנמוך והבינו שלהמשיך את המגמה ולפמפם  לנו עוד תוכניות חסרות ערך תרבותי וג'אנק מוזיקלי בערימות, זו פרנסה טובה. עד מתי בדיוק ימשיכו לפטם אותנו בזבל להמונים, רק בגלל שיש מספיק פיות לסתום?

להקות אקס מצליחות

3. להקות אקס מצליחות ואמנים בשלב הפוסט-קריירה, שממשיכים לייצר מוזיקה משעממת ולא רלוונטית ואז נוחתים איתה בארץ כדי להאכיל אותנו, על חשבוננו, בשאריות. מטאליקה, סיל, בון ג'ובי, מובי, אנריקה אגליסיאס, סקורפיונס ודיפ פרפל, אם להביא כמה דוגמאות. ההצמדות לאמנים מן העבר - "גדלנו עליהם" - ולעשורים המוזיקליים שהם מייצגים, בלי שמץ של פתיחות לרוח התקופה וליצירה העכשווית ולעולמות החדשים שהיא בוראת בכל שתי דקות, לא עושה טוב לאף אחד.

4. למה לי פוליטיקה עכשיו? אמנים בינלאומיים שמאיימים לבוא רק כדי לבטל בדקה התשעים: הפיקסיז לקחו בשנה שעברה את המקום הראשון בקטגוריית אכזבת השנה, ואחריהם משתרכים ברשימה: אלביס קוסטלו, ונסה פאראדי, גיל סקוט הרון, דבנדרה בנהארט ועוד כמה שפנים ויתרו בקלות דווקא על מדינה כמו שלנו, מרוחקת, מבודדת וצמאה לתרבות. יותר טוב שתצהירו מראש שאתם שוטמים את ישראל ומסרבים בתוקף לבוא להופיע במדינת אפרטהייד גזענית, מאשר שתיצרו ציפיות ואז תבאסו ברגע האחרון, וגם תצאו פחדנים חסרי עמוד שדרה.

5. המעריצות של ג'סטין ביבר. הבעיה היא פחות הדכדוך מהרעיון שאמן גרוע כמו ביבר זוכה לפופולריות בהיקף מפלצתי שכזה, ויותר האטיטיוד של המעריצות עצמן, שלא יחכו אפילו שניה לפני שירימו קמפיין פייסבוק ברוטלי נגד כל מי שיגיד מלה לא במקום על הבייבי שלהן. אם אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות נגד הקטסטרופה, לא מגיעה לנו לפחות ההזדמנות להירגע עם כמה בדיחות טובות על חשבון הילדון?

6. ג'סטין ביבר.

7. הסכסוך המשפחתי בין האחים גלאגר שלא נגמר לעולם. באיזו זכות נואל וליאם, המייסדים של אואזיס - הלהקה שהצליחה לשכנע את כולם, בלי שום בסיס נראה לעין, שהיא גרסת שנות התשעים לביטלס, ועשתה מזה חתיכת קריירה - ממשיכים להתיש את העולם, כמו שני דראג-קווינס במחזור, עם הסאגה המשפחתית שלהם? תשובה נכונה תזכה את הקורא בפטור מהאלבום האחרון של להקת ההמשך, בידי איי, לכל החיים. שווה.

8. מטאל. מטאליסטים יקרים: השנה חדלה להיות 1996 לפני, ובכן, 15 שנה. כבר מזמן אין שום דבר קול או לגיטימי בחולצת הפנתרה שלכם, בגיטרות זוויתיות, בריקודי פוגו, בטקסטים פאתטיים שנשאגים במפגן דוחה של חוסר מודעות עצמית ובלוק כללי של מלאך גיהנום שהתנגש במתאבק WWF. די, הניחו לזה.

9. קאשה. נציגת הווייט-טראש האמריקאי מטילה ביצי פופ נוסחתיות כשבראשן עומד הלהיט "טיק טוק", רחמנא ליצלן, שהמאיס את עצמו כשהפך לכמה שבועות רינגטון הרשמי של ישראל, וגרם לבנות ארצנו לרצות לקפל כל היום, ולבנים לרצות לגעת במקופלים. ואנחנו מוכנים לסלוח לה אפילו על זה, רק שתתקלח.

10. הפה הגדול של קניה וסט. המלך הנוכחי של עולם ההיפ הופ לא מפסיק למשוך אש בעקבות פליטות פה נרקיסיסטיות ונטולות טקט. הוא האשים את בוש בגזענות וכעס עליו בשידור חי; הביע התנגדות חריפה בטקס ה-MTV  הארופאי כשהקליפ המושקע שלו עם פמלה אנדרסון לא זכה; ונדרש לעזוב את האולם בטקס פרסי MTV האמריקני אחרי שחטף לטיילור סוויפט את המיקרופון באמצע נאום הזכייה שלה בטענה שהפרס מגיע לביונסה. גבר, הרי ברור לגמרי שאתה מספיק גאון כדי לקושש תשומת לב מהסיבות הנכונות, אז למה לקלקל?