קידוש השם • המלצות מוזיקה לסוף השבוע

1. קצת מוזר ש-Holy Ghost! מוציאים רק עכשיו את אלבום הבכורה שלהם. הם בסביבה לא מעט זמן, והסינגל הראשון שלהם ב-DFA (הלייבל של ג'יימס מרפי, אם אתם במקרה לא קוראים את הטור ו/או חיים בעולם) יצא כבר ב-2007. בכל אופן, האלבום הסלף טייטלד שלהם מורכב מהמון אלקטרו מעולה, ויש כבר מי ששואל את השאלה המתבקשת - האם הם היורשים של LCD Soundsystem הפורשים? התזמון המעניין של יציאת האלבום, ממש אחרי סיבוב הפרידה של סאונדסיסטם, יכול לעורר את החשד שמרפי בעצמו מנסה למנות לעצמו יורש. אבל מי שבלע את הטקסטים של מרפי בשקיקה לא יצליח להסתפק בהולי גוסט. זה אלבום מעולה, ומוזיקלית אולי אפילו יותר טוב מחלק מהדברים שמרפי הוציא, אבל הגדולה של מרפי היא באמירה שלו על עולם המוזיקה והתרבות הפופולרית, ובמובן הזה, אם כבר מתעקשים, אדי ארגוס הוא יורש הרבה יותר ראוי.

2. tUnE-yArDs הוא שם הפרוייקט של מריל גרבוס האמריקאית, ורק מהצורה בה היא סגננה את השם שלו אפשר להבין שמדובר בבחורה שאוהבת להתחכם. אני מודה שאת אלבום הבכורה שלה, "BiRd-BrAiNs" (נו באמת), לא עיכלתי לגמרי. היא אוהבת להעמיס לופים, לשחק עם הקול שלה בכמה שכבות סאונד ובגדול לשבור כל נורמה מוזיקלית אפשרית. את האלבום ההוא היא הקליטה לבד, ואווירת הלואו-פיי רק העיקה עוד יותר ויצרה משהו כמעט בלתי שמיע. יכול להיות שמה שהופך את "w h o k i l l" (כן, הפעם מדובר ברווחים) - אלבומה השני - למוצלח יותר, הוא ההקלטה באולפן, ויכול להיות שהיא פשוט השתפרה. כך או כך, הפעם היא לא הולכת רחוק מדי עם הדקונסטרוקציה. מי שאוהב מלודיות ישירות ופשוטות, סביר להניח שממש יסבול גם מהאלבום הזה, אבל מי שיכול לשמוע את השלמות וההרמוניה שבפירוק ובפיזור, ישמח לצלול לתוכו.

3. בדרך כלל אני ממש סומכת על פינת ה-Band to Watch של סטריאוגם. אבל בשבועות האחרונים הם לא ממש קולעים, כאילו החליפו את הכותב/ת שאמורים למצוא את האמנים האלה. מזל שההרכב האחרון שנכנס לשם הוא Slowdance, שמחזירים את הכבוד. סלואודאנס הם אמנם מברוקלין (ואיזו להקת אינדי לא, בעצם?), אבל שואבים לא מעט השראה ממוזיקה צרפתית. יש להם סולנית עם קול מלא נוכחות שמתאים בדיוק לאינדי סינת-פופ שהם עושים, ולמרות שהם לא יפילו אתכם מהרגליים, הם לגמרי שווים בדיקה. חוץ מזה, הם סיפקו לסטריאוגם פלייסליסט קצר של ההשפעות שלהם. ריספקט על ההשקעה.

4. הרבה זמן לא כתבתי על אלבום גראנג', כי הרבה זמן לא שמעתי אחד שבאמת ראוי להכנס לכאן, לפחות לא גראנג' טהור ומטונף כמו שאני אוהבת. Bass Drum of Death הם שני בחורים ממיסיסיפי שהוציאו השבוע את אלבום הבכורה שלהם, "GB City" בלייבל Fat Possum (הבלאק קיז, הווקמן, Wavves וטניס הם כמה מהשמות הגדולים שהם מצטרפים אליהם). קשה לי להסתכל על השם שלהם בלי לגלגל עיניים, אבל למזלם, האלבום מספיק טוב כדי לכפר על הבחירה האיומה. הסולן והגיטריסט, ג'ון (באף מקום לא מוזכר שם משפחתו), כתב והקליט את האלבום כולו לגמרי לבד, ורק לאחר מכן צירף אליו את קולין (כנ"ל) על תופים. אם להשתמש בקלישאת ביקורות מוזיקה - אהבתם את הארלם או את טיי סגל? תאהבו גם אותם.