דוד הקוטב • על החדשים של אנקל ופנדה בר

עד לא מזמן אף אחד לא הבין מה קורה עם האלבום החדש של פנדה בר, פרויקט הסולו של סולן אנימל קולקטיב נוח לנוקס.

"Tomboy" היה אמור להבשיל כבר בתחילת הקיץ האחרון, אבל מאז המאזינים נאלצו להסתפק במנות ראשונות של סינגלים; אחרי שנשארו עם לשון שמוטה בעקבות האלבום הקודם מ-2007 - "Person Pitch" , וכעבור שנתיים ניגבו את הריר שזלג אחרי יציאת "Merriweather Post Pavilion", האלבום המוצלח של להקת האם.

בעשור הקודם, לנוקס היה האיש שדחף את התנועה של הצ'ילווייב או הגלו-פיי, התת-ז'אנר הצעיר, שהיפסטרים אהבו לאהוב בדיוק לחמש דקות; אלקטרוניקה הרמונית, טמפואים איטיים, פזמונים חסרי בתים והפקת לואו-טק. "Tomboy", על המלודיות הרפטטיביות המסחררות ותחבולות האודיו שלו, נשמע לעיתים קרובות כמו ניסיון של לנוקס לשחזר את Merriweather ובפרט את "My Girls", קטע פתיחה לסט שפונה לרחבה. אולי זו התחככות מאוגפת עם ביצ' האוס מאחור, וקאריבו מלפנים, אבל לנוקס בכל זאת מצליח לשמור על מקוריות - כשהוא חוקר את הפופ הפסיכדלי שלו בלי פחד ומתוך ניסיון, הוא יוצא ווינר.

מימד ה"השתהות בלילות הקיץ החמים" שלנוקס יוצר, יחד עם סאונד הזייתי ואופורי שטבול בריוורב ודיליי, שיקפו את הקול הצעיר והסטייליסטי של תרבות האינדי בשנות האלפיים. הכול מורגש בקול הזה לא רק דרך סינת'י וסמפלר, אלא גם בטקסטים. למילים של לנוקס יש משמעות פתוחה. למשל, בקטע הראשון, הוא שר וחוזר על אותו משפט כמו הד: Know you can count on me, שיכול להתפרש גם כמו, No you can't count on me. אותו סיפור של חוסר בהירות חוזר בצורות שונות בקטעים אחרים, לדוגמה, ב-"Friendship Bracelet" ההגייה היא כמעט ג'יבריש, כאילו ה"מילים" נמצאות שם רק כדי לשרת את המנגינה ותו לא.

"Last Night At The Jetty" הוא שיר מחייך עם גומות, והרומנטי מכולם. "Slow Motion" מדביק אחריו את הקצב במרהיבות. הריחוק והבדידות הדרמטית שניכרים ב-"Tomboy" מחשיכים אותו ומכניסים להכרה מדיטטיבית, חלומית וגבוהה. אלבום שיש לו מקום בעולם שבו האקספרמנטלי דחוק באלטרנטיבי משום שהוא דורש אורך נשימה ואומץ בלתי נדלה. בזמנים כאלה, פנדה בר, כמו דוב אמיתי, הוא זן נדיר.

"Panda Bear - "Tomboy

קצת לפני פנדה בר, בסוף הניינטיז, אנקל, צמד הטריפ-הופ הלונדוני, היו אלה שהמציאו את ההייפ. ג'יימס לאוול, חצי מהצמד, לא רק שהצליח לעורר עניין עם שני האלבומים הראשונים, הוא גם תיווך בין די.ג'יי שאדו לעולם. משם אנקל התברברו אל עבר הלא רלבנטי, כשהאלבום השלישי כבר קוטלג בגדר נחמד, והחודש יצא האי.פי החדש, "Only The Lonely", שמציג חמישה שירים מקוריים כשבכל קטע אורח אחר תורם את קולו.

בקטע הפתיחה, "Money and Run", מופיע אורח הכבוד ניק קייב, בשיר שהיה יכול להיות בלי בעיה גם שיר שדיינג'ר מאוס וספרקלהורס לא היו מכניסים לאלבום האחרון. אחריו, את "The Dog is Black" מגישה ליאלה מוס מדה דיוק ספיריט. לא ברור למה המבטא הסקנדינבי הכבד אם בין כה וכה את בריטית - החשד המידי שמתעורר הוא, שכולן רוצות להישמע כמו קארין דרייר מדה נייף. וזה עוד לפני שהזכרתי את המילים שילדה בטרום-חובה הייתה מחברת תוך כדי אכילת חול בארגז: "אני קוראת לזה כלב / הכלב הוא שחור". אחר כך מגיע קטע אינסטרומנטלי שנושא את שם המיני-אלבום וממשיך את ההתקשקשות של אנקל במסווה פסאודו מעודכן.

הקטע היחיד שמושך את האי.פי מ"מיותר" וממתג אותו כ"שווה שמיעה", הוא "Sunday Song", בו רייצ'ל פאנן מסליפי סאן מבצעת דרים-פופ קאקי קינגי שופע. ב-"Only The Lonely", אנקל יורים לכל הכיוונים ומשתדלים נורא, אז איך הם עדיין לא למדו שכשאין אמירה קוהרנטית להעביר ביצירה - גם אם ניק קייב קופץ על המציאה - עדיף לא לעשות בכלל. זה, כנראה, סופו של כל הייפ.

"Unkle - "Only The Lonely