זום ביט • מה חשבנו על הסרט "יללה"?

לסרטים דוקומנטריים ולסרטים עלילתיים פיקטיביים יש חוקיות שונה. למרות שגם בדוקומנטים נדרשים הבמאים לייצר סיפור, להעצים נקודות מפתח על ידי עריכה נכונה ולסחוף את הצופה לתוך העלילה, ברור לחלוטין שקיימים אילוצים שהופכים את האפקט הרגשי למינורי יותר. אין תמיד שליטה על חומר הגלם שנאסף, המשתתפים אינם שחקנים והגימור מינימלי. מפצה על כך בדרך כלל תחושת המציאות החזקה, שהופכת גם אירועים שבסרט עלילתי היו נראים אולי בנאליים או צפויים למאוד חזקים, מכוח הידיעה כי הם מתרחשים במציאות. אבל מה היה קורה לו היינו לוקחים את התחביר של סרט דוקומנטרי ומיישמים אותו על סרט עלילתי? התשובה היא הסרט "יללה", של צמד הדוקומנטריסטים הוותיקים רוב אפסטיין וג'פרי פרידמן, העוסק במשורר האמריקני אלן גינסברג, ובהשפעה של יצירתו המפורסמת ביותר, הפואמה "יללה", עליו, על החברה האמריקנית, ועל הקהילה הגאה.

למרות שהוא אינו מוגדר ככזה, "יללה" הוא למעשה סרט דוקומנטרי פיקטיבי. הסרט מורכב מכמה סצנות מקבילות שמתרחשות בזמנים שונים ומוצלבות בעריכה. באחת נראה גינסברג הצעיר בחדרו, כותב את הפואמה. בשניה נראית הפעם הראשונה בה הוא מדקלם את הפואמה מול קהל של ביטניקים בבר אפלולי. בשלישית נראה גינסברג בביתו, שנתיים לאחר פרסום הפואמה, מסביר למראיין את מהלכי הכתיבה ואת תפיסת העולם שלו, ברביעית נראה המשפט המפורסם בו נאשם המו"ל של הפואמה כי הוא הוציא לאור ספר תועבה, ובחמישית נראית המחשת אנימציה של תוכן הפואמה. בין לבין משולבות סצנות מצולמות של רגעי מפתח בחייו של גינסברג, וכתוביות שעושות סדר בבלגן.

שיר אהבה לדור הביט

אבל שלא כמו במוקיומנטריז מוכרים כמו "פעילות על טבעית", "זליג", או "Forgotten Silver", בהם המטרה היא לייצר אשליה של דוקומנט אמיתי על מנת להפחיד או להצחיק, במקרה של "יללה" המטרה המרכזית היא היכרות עם היצירה, עם החשיבות שלה ועם פועלו של גינסברג. למעשה מטרה זהה לזו שהיתה יכולה להיות לסרט דוקומנטרי שהיו עושים הבמאים על הנושא, רק ללא הטרחה של חיפוש אחר חומרי ארכיון וראיונות מצולמים. במקום לראיין את גינסברג עצמו מרואיין שחקן (ג'יימס פרנקו המצויין) שמגלם אותו. במקום שילוב של ראיונות ותמונות סטילז מהקראת הבכורה של הפואמה, המחשה מצולמת שלה. במקום ציטוט של פסקי הדין והעדויות המרכזיות מהמשפט, סצנות בית משפט בהן שחקנים מוכרים מגלמים את הפרקליטים והעדים.

התוצאה, כפי שניתן לדמיין, מרתקת. למעשה ניתן לומר שהסרט הוא שיר אהבה ל"יללה", לגינסברג, ולדור הביט. גם ג'ק קרואק וניל קאסידי, השגרירים המרכזיים של קבוצת הפרוטו-היפים האגדית הזו, מקבלים את הכבוד הראוי להם, ומופיעים על המסך מדי פעם. ופרנקו מגלם את גינסברג בחוכמה ובכישרון.

בחירה לא משתלמת בין דוקומנטרי לעלילתי

אז מה הבעיה בעצם? אין כזו, מלבד העובדה שבאנו לראות קולנוע, ולא סרט תיעודי. בשביל זפזופ אקראי בין ערוץ שמונה לערוץ ההיסטוריה הסרט הזה יכול מאוד להתאים, אבל אין להכחיש שהווליום שלו נמוך. הוא חמוד, הוא מעניין, הוא מסקרן והוא יפה, אבל הוא לא מרגש.

אפסטיין ופרידמן מוכרים כמתעדים של תופעות ואייקונים הקשורים לתרבות הגייז. סרטם המשותף המפורסם ביותר היה "כוכבים בארון", שחקר ייצוגים הומוסקסואליים בהוליווד. "כוכבים בארון" הוקרן על המסך הגדול, והיה מרומם נפש. נדמה כאילו ב"יללה", הבחירה של צמד הבמאים לשלב דוקומנטרי ועלילתי לא השתלמה. ללא תחושת מציאות כמו זו שהיתה ב"כוכבים בארון", והמבט הרענן על חומרי מציאות שהסרט ההוא סיפק, "יללה" לא מצליח לשחזר את האפקט.

לא מפיל את הצופה מהכסא

אפסטיין ופרידמן הם לא הראשונים שמדלגים בחופשיות מעל הגבול בין דוקומנטרי לעלילתי. גם טוד היינס, באינטרפרטציה החופשית שלו על חייו של בוב דילן, "אני לא שם", או גאס ואן סנט (ששימש כמפיק ב"יללה") בסרטו "ימים אחרונים", המבוסס על ימי חייו האחרונים של קורט קוביין, מערפלים את הגבול בין ביו-פיק סטנדרטי, אטיוד ותיעוד. אבל נדמה כי לאפסטיין ופרידמן אין באמת משהו מהפכני להגיד על "יללה", בדומה לאמירות של ואן סנט או היינס, ולא ברור מדוע הם החליטו לסטות מהתיעוד. מה יש בסרט שלהם שאין במציאות? מדוע להחליש את התוכן על ידי המחזה שלו, ולוותר על הדרמה המועצמת שהיתה יכולה להצדיק מהלך כזה?

מעריצי גינסברג ודור הביט ללא ספק ייהנו מההפקה האיכותית, וכמובן, מהפואמה עצמה, שמובאת כמעט במלואה בסרט. אבל מי שמחפש בידור, מחפש לכלוך, מחפש להתרגש, ליפול מהכיסא או לעוף לתוף פנטזיה פרטית של מישהו על חייו של גינסבורג, לא ימצא את מבוקשו. להגיד על הסרט הזה שראוי לחכות להקרנות שלו בטלוויזיה זה לא עלבון - נדמה כאילו הטלוויזיה היא פשוט הז'אנר המתאים במקרה הזה.