כאבי גדילה • ביקורת אלבומים

אחת הסוגיות המתישות ביותר לדון בהן כשמדברים על מוזיקה היא שאלת המקוריות. בתקופה הנוכחית, בה כולם שואבים השראה מכל מיני מקורות, מעתיקים בצורה גלויה או סמויה אחד מהשני ואפילו מוציאים אלבומים שלמים המתבססים על קאברים או סימפולים, זה פשוט כבר לא מעניין לדבר על מקוריות. ובכל זאת, יש עוד אמנים שהדבר הכי מרתק לגביהם הוא העובדה שהם לא נשמעים כמו שום דבר אחר, מוזיקאים שאפשר לזהות את החותם האישי שלהם מהתו הראשון. לא בגלל שהם פוני של טריק אחד, אלא בגלל שהתמהיל של מה שהם לוקחים מאחרים ומה שהם מביאים מעצמם מתערבב בצורה שאיכשהו הופכת להיות חד פעמית. גם אם היא לא. יוני וולף מ-Why? הוא כזה, וגם ג'ון דרניאל, האיש מאחורי המאונטיין גואטס.

הגשה אגרסיבית ועוצמתית

"All Eternals Deck" יצא אחרי תקופה לא מדהימה עבור דרניאל. הסאונד שלו לא השתנה הרבה בשנים האחרונות (מאז שויתר על הלואו-פיי ובמקום להקליט על טייפ נכנס לאולפן אמיתי), אבל המבקרים, וגם המעריצים, הרגישו שיכולת כתיבת השירים הכמעט על-טבעית שלו לא היתה במיטבה בשניים או שלושה האלבומים האחרונים שהוציא. זה בסדר, בתור מי שמוציא אלבום כמעט כל שנה, הוא יכול להרשות את זה לעצמו.

החדשות הטובות הן שגיבור העל חזר, ואי אפשר שלא להבחין בכך ממש בשניות הראשונות של "Damn These Vampires" שפותח את האלבום. ההגשה של דרניאל מורגשת פה בכל עוצמתה: הוא אגרסיבי, הוא לוחם, אבל גם נשמע מצולק, כאילו הוא הולך להשבר כל רגע. את השירים הראשונים שלו דרניאל כתב כשעבד כאח במחלקה פסיכיאטרית, ובמובן מסוים כל מה שכתב מאז עוסק בתהליכים נפשיים. אבל הוא לא מתבכיין, וגם לא עוסק בפרשנות של הרגשות שלו. אם דרניאל לא כותב בגוף ראשון ובזמן הווה, הוא כותב בלשון ציווי. הכל סובב סביבו, והמוח שלו מרתק מספיק בשביל לשמור על ענין גם אחרי יותר מ-13 אלבומים.

"Mountain Goats - "All Eternals Deck

The Pains of Being Pure at Heart (להלן: Pains) הם גם ייחודיים, בדרכם. כשיצא אלבום הבכורה שלהם בשנת 2009 הם היו, וסליחה על הקלישאה האיומה, משב רוח מרענן. הם קיבלו אז את התוית של שוגייז, ז'אנר שהוא לרוב עמוס ורציני, אבלהצליחו לקחת את הסאונד הזה ולהלביש אותו על מלודיות טווי-פופ חמודות, שהפכו אותם למי שהם והזניקו אותם מיד למעמד שרוב האמנים לא זוכים לו אחרי אלבום אחד בלבד.

גם אלבומם השני, "Belong", מקבל בינתיים ביקורות די חיוביות, אבל קשה להתעלם מזה שהתכונה הבולטת שאפיינה את האלבום הקודם והפכה אותם לכל כך אהובים ובולטים בין הרבה הרכבים שעשו את אותו הדבר, נעדרת. Pains היו מהנים. במונחים של מלודיה ובעיקר של הפקה, הקלילות של האלבום הקודם הוחלפה בכבדות. הגיטרות דומיננטיות ודחוסות, השירה נעשתה עמוקה ואיטית יותר, כאילו קשרו לכל חברי ההרכב שקי חול לקרסולים.

 לא מפתיע לגלות שמי שאחראי להפקה של האלבום הזה הוא Flood, מי שטיפל בשינוי הסאונד של פיג'יי הארווי ב-"White Chalk" ושל גולדפראפ ב-"Seventh Tree", שני אלבומים שחטפו לא מעט ביקורת שלילית. הוא גם עבד לא מעט עם הסמאשינג פאמפקינס. במובן מסוים, האלבום הזה נשמע קצת כמו אלבום של הפאמפקינס - רוק גראנג'י מתגנב בין הסדקים פה ושם, ואפילו קיפ ברמן, הסולן, מזכיר קצת את בילי קורגן בהגשה המאנפפת.

לא כל האלבום כזה. "Heart in Your Heartbreak", למשל, הוא פופי ואוורירי, כאשר המילים המבאסות הן היחידות שמורידות אותו למטה. "My Terrible Friend" מחזיר את דיאלוג הקולות שבלט באלבום הקודם בין ברמן לקלידנית פגי וואנג, ובולט בתור הקטע המוצלח באלבום. זו דוגמה קלאסית לשירים ממש טובים שנופלים לידיים הלא נכונות, ולכמה שהפקה יכולה להיות זו שמפרידה בין אלבום מעולה לאלבום בסדר. אבל כאן, ללא הטיפול העדין שמגיע להם, השירים החדשים נשמעים כאילו הם מכוסים בשכבת לכלוך עקשנית, שחייבים לשפשף כדי שיבריקו.

"The Pains of being Pure at Heart - "Belong