הרוצח הרועש • על החדשים של הקילז ו-PB&J

לחץ דם גבוה, ה"רוצח השקט", הוא הגורם העיקרי למוות מהתקפי לב. לא בכדי קראו הקילז לאלבום החדש שלהם "Blood Pressures" - לחץ דם גבוה, השכם להורגו. למי שפספס בטעות: הקילז הם צמד Pאנק-גלאם בלוז, הסולנית האמריקנית אליסון "ויוי" מוסהארט והגיטריסט הבריטי ג'יימי "הוטל" היינס, שכרתו ברית מוזיקלית טראנס-אטלנטית בתחילת שנות האלפיים. מה ששומעים מכאן לא שומעים משם, עובדה שכנראה גרמה להם להוציא אגרסיות עם רוק גיטרות עצבני בשני האלבומים הראשונים, ועל הדרך להביא יחד עם הווייט סטרייפס לתחיית הגאראז'-Pאנק באותן שנים.

מידנייט בום, אלבומם השלישי מ-2008, הקליימקסי והטוב ביותר -  תוצר פחות אדג'י מהשניים הקודמים, שפנה לסאונד עם אוריינטציה פופית אלקטרונית - יצא אחרי שהצמד כבר צמצם פערי קילומטראז'. היום, עם "לחצי דם", הקילז חוזרים לצד האפל ולהפקה המלוכדת, אבל עם שינויים קלים: פה נוספו קולות גוספל, שם פסנתר וכאן קלידים מזדמנים.

קול ארסי ופיסות גיטרה מרושעות

הקילז, אנטי קרייריסטים, חפים מכל גישה מסחרית ובקושי מעניקים ראיונות (מישהו אמר אינדי וקיבל?), גרמו לקהל להגיע אליהם, הרבה בזכות הסאונד הנוקשה והסקסי שניתז מהם. האלבום הוקלט בסטודיו הקבוע "קי קלאב" במישיגן, בצילן של השעות הקטנות, ושוב, גם בפעם הרביעית הם הצליחו ליצור טקסטורה מוזיקלית עשירה ורב שכבתית עד שכמעט ולא נתפס שלפעמים ככה זה כשיש שניים. אז נכון שפיסות הגיטרה המרושעות של היינס עמוסות אפקטים, מכונת התופים עובדת נון-סטופ והקול הצרוד והארסי של מוסהארט מלא בביטחון של דייר בדיור מוגן. האמת, לא מפתיע אחרי שהפרטנר בהרכב השני שלך, דה דד וות'ר, הוא לא פחות מג'ק ווייט.

הקטעים החזקים באלבום - "DNA", "Baby Says" ו-"Heart is a Beating Drum", שומרים על רמת אנרגיה של מאיץ חלקיקים. אחריהם באות הבלדות, הסורבה שבין המנות הבשריות; "Wild Charms", הקטע היחיד שבו היינס שר ומזכיר חתיכה של ספרקלהורס, "The Last Goodbye" שנצבע בפסנתר והשיר האחרון, "Pots and Pans". "Blood Pressures", בשונה מ-"Midnight Boom", לא מורכב מלהיטי רדיו-פרנדלי, אבל לקהל המעריצים שאוהב את הקילז שלו במצב נא ומדמם, הוא בהחלט תשובה מספקת.

"The Kills - "Blood Pressures

הטריו השבדי פיטר ביורן וג'ון, אלה שאחראים על "Young Folks", להיט האינדי הכי גדול מאז "Seven Nation Army" של הוויט סטרייפס, מוציאים אלבום שישי. אז, ב- 2006  כשהשריקות של Young Folks  איימו להשתלט על העולם, השתרר חשד כבד - שהתבדה בהמשך - שמדובר בלהקה של "וואן היט וונדר". למרות שגם הם בעצמם ידעו שלעולם לא יכתבו להיט נוסף שישתווה לו, היה להם הרבה מה לומר והם המשיכו לעשות את הפופ העקום שלהם: תשע שנים ושישה אלבומים. הספק מרשים של אם חד-הורית קרייריסטית.

זו הפעם הראשונה ש- PB&J נעזרים במפיק חיצוני - פר סאנדינג. את חמשת האלבומים הקודמים הם הפיקו בעצמם עם ראייה מקיפה ומפוסטרת. להבדיל מהאלבום האחרון מ- 2009, "Living Thing", שהתהדר בניסיוניות אלקטרונית, השלישייה חוזרת ב-"Gimme Some" לשירי הרוק המסורתיים והצנועים של גיטרה-בס-תופים. שלושת השירים הראשונים באלבום מחזיקים אותו, אפילו ש-"Dig a Little Deeper" הטרופי נשמע כמו בי-סייד של ומפייר וויקנד. שאר השירים באלבום נעים מרוק רגיל, דרך רוק תפל ועד רוק נשכח, להוציא את הקטע "Lies" שלפתע מחלץ מעט את "Gimme Some" משיממון טוטאלי.

האלבום נסגר עם "I Know You Don't Love Me" שנגרר אחרי שובל הסתמיות של השירים שלא צוינו פה, ומותיר את המאזין בלי חשק להאזנה חוזרת. נקווה שבאלבום הבא של PB&J ההפקה תחזור לידיו של ביורן ייטלינג, שהספיק בשלוש השנים האחרונות להפיק לליקי לי שני אלבומי פופ מתוקים ויודע את העבודה - כי למי בדיוק איכפת מהיאנג פולקס.

"Peter Bjorn and John - "Gimme Some