אנימל פלאנט • על החדשים של סנופ דוג וויז חליפה

בזמן שסנופ דוג עבד על אלבום האולפן ה-11 במספר שלו, הוא הכריז ששמו העתידי הוא "Doggystyle 2: Tha Doggumentary", כלומר אלבום המשך לקלאסיקה הגדולה ביותר שלו, Doggystyle. אותו אלבום, מאלבומי הבכורה הכי מוצלחים בהיפ הופ, עדיין מטיל את צילו על כל שיר שסנופ הוציא מאז, גם 18 שנים אחרי שיצא, ובצדק. באלבום הבכורה שלו הציג סנופ באופן המפוקס ביותר את הסגנון שייקח את הקריירה שלו ושל עוד כמה מעתיקנים, רחוק הרבה יותר מעולם הגאנגסטה ראפ שממנו הוא יצא. מאוחר יותר ויתר סנופ על היומרה, והחליט להוריד את הדוגיסטייל מהשם, ולהשאיר רק את הדוגומנטארי. כנראה שגם הוא הבין שנסיון לשחזר את ההצלחה של אותו אלבום מופת יכול רק לפגום במעמד המיתולוגי שלו.

הסיבות לכך ברורות: קודם כל הרעב האמנותי, שאין מה לעשות, לקראת משבר גיל ה-40 כמעט תמיד יהיה נחות ביחס לזה של גיל 22;  זו המקוריות, שבאופן טבעי כבר תתקשה לשרוד באלבום מספר 11. וזה בעיקר המחסור במפיק אחד שייצב אותו, תפקיד אותו מילא ד"ר דרה באותו אלבום קלאסי. אבל סנופ נשאר אותו סנופ, רק שעכשיו הבחורות רוצות אותו יותר, הסמים איכותיים יותר והוא יכול לזמן כמעט כל אמן שירצה להתארח, בין אם זה אר קלי, הגורילז או ווילי נלסון.

עצי דקל ביום קיצי

האלבום אמנם ארוך, 79 דקות של פושיזל, אבל האווירה הקלילה, חוש ההומור ואווירת המסיבה הסליזית גורמים להן לחלוף בנקל, כשמדי פעם האלבום חורג מהסגנון המובחן של סנופ לכיוונים חדשים, מה שמסייע לו להיות גם מעניין, ולא רק מהנה. האלבום הזה לא הוא דוגיסטייל 2, אבל הוא בהחלט מספיק מוצלח כדי להיזקף לאגף החיובי ברפרטואר של סנופ.

כך סנופ עובד בשנים האחרונות, בפורמט כמעט קבוע שמספיק בדיוק כדי להשאיר אותו בשטח, להזכיר לכולם מי הבחור המגניב ביותר בשכונה ולעשות את מה שהוא יודע לעשות טוב יותר מכולם: כיף. לא משנה מתי או איפה שומעים אותו, אלבום של סנופ יעלה בדמיון מכוניות פתוחות ועצי דקל ביום קיצי, וישאיר מספיק זמן להתלוצץ עם החבר'ה ולגלגל משהו קטן.

Snoop Dogg - Doggumentary

וויז חליפה הוא בדיוק אחד מאותם חבר'ה שיושבים להאזין לאלבומים של סנופ, בחדר אפלולי ומעושן, בזמן שהוא לומד כל סגנון חריזה וסגנון זרימה שהוא מצליח לקלוט במצב התודעה הלא מאוד מפוקס. האם סי הצעיר, רק בן 23, הצליח להכניס את הלהיט "Black And Yellow" למצעדים רק לפני כמה חודשים, אבל כבר זוכה להרבה הערכה רבה. למעשה, הוא הגיע כל כך רחוק עד שהתארח באלבום של סנופ, בהמנון סטלנים שקרוי, כמה ראוי, This Weed Iz Mine.

כיליד 87, וויז הוא חלק מדור שלם של אמסיז שגדלו לתוך הז'אנר. ככזה, הוא מושפע מ-NWA בדיוק כמו שהוא מושפע מ-Tribe Called Quest או סנופ. חלק מבני הדור הזה, לדוגמא Wale או B.O.B, מאופיינים בשאיפת כל ההשפעות האלו וערבובן לכדי בלילה שמכילה קצת מכל דבר. הפן החיובי הוא שישנו עושר יחסי במקורות ובטעימות. הפן השלילי הוא שבכל הערבוב הזה, הם קצת מאבדים את הייחוד.

ראפר מעולה, ייחוד מטושטש

אם בעבר היה ניתן להגדיר ראפרים שונים בתור "הסטלן", "הגנגסטה" או "האינטלקטואל", היום קשה יותר לחדד. כולם קצת אינטלקטואלים, סטלנים וגנגסטרים, ובאופן מוזר כולם מרגישים שיש להם הייטרז, על אף שלא נראה שבאמת אפשר לשנוא את החבר'ה האלה.

בני הקבוצה של חליפה, והוא כנראה הדוגמא המובהקת ביותר, הם ראפרים מעולים, מגניבים ומהנים. יש להם גם לרוב גישה חיובית, אמירה חצי מעניינת וראש חד למשחקי מילים. אבל נכון לעכשיו, הם מעט פלקטיים ולא מספיק בולטים בייחוד שלהם. אצל חליפה, אי אפשר לקלוט את הסאונד, את הסגנון או את הקול שלו ממרחק. אולי עד כמה שנים הוא כבר יגבש סגנון משלו. כמו נגיד, סתם ככה מקצה הראש, סנופ.

Wiz Khalifa - Rolling Papers