צולל בונה • האלבומים של אלכס טרנר ולה שרה

בגיל 25 אלכס טרנר עושה את מה שעשה אדי וודר לפני ארבע שנים בגיל 40: אלבום סולו בכורה שמצטוות לסרט כפסקול שלא שומעים כל יום. אבל מהיום ששומעים אותו הוא לא יפסיק להתנגן עד שיפנה לעצמו מקום באחד מחדרי הלב. האלבומיני של סולן הארקטיק מאנקיז נכתב והולחן על ידו, לכבוד סרטו הראשון ועטור השבחים של הבמאי ריצ'רד איואדי, "Submarine", שלוקח חלק בפסטיבל סאנדאנס. חמישה שירים מובחרים, לא כולל אינטרו: גיטרה אקוסטית צוללת אל מצולות של אהבה ראשונה, עם פסנתר על תקן גלגל הצלה מהאכזבה שבדרך. והקול הבודד של טרנר; צעיר, נמוך, בטוח בעצמו, פואטי ומרגיע כמו עיסוי באפרכסת האוזן.

טרנר הוא לא רק מוזיקאי מוכשר, הוא סטורי-טלר, מאהב שרמנטי וטיזר אחד גדול - תחרות לכל הבנות שיצאו מתוך תמונת פולארויד. קשה להחליט מה השיר היפה באלבום, כי הם כולם צלולים ויפים במידה שווה, כך שכל האזנה מכתירה שיר אחר מבין החמישה. "Glass in the Park" מאייר קווי מתאר של התאהבות: "יש לי מיליון דברים שאני צריך לעשות / אבל הם כולם משניים". ככה, אגב, תדעו אם זה זה.

הארפג'יו של האקוסטית ב-"It's Hard to Get Around the Wind" תחלוב מכם את מיצי הרגש שחוויתם כשיורק וגרינווד כיסו את "The Rip" של פורטיסהד. ב-"Hiding Tonight", כמו בבדיחה על הסטלנים, טרנר מבטיח שמחר; מחר הוא יהיה מהיר יותר, חזק יותר, מחר הוא ישחה בין הלגונות, מחר הוא מבטיח שישיר לה משהו שמח, אבל היום הוא מסתתר. טרנר, מסתבר, חייב לשבת במקום המחבוא שלו כל הלילה כדי שיוכל לחזור עם שני השירים האחרונים, שעליהם מונחים התופים, ומאירים את האי.פי הזה כמו שמש אדומה בלב פועם.

"Alex Turner - "Submarine

***

קייטי גודמן, הבסיסטית והצלע האסתטית של הויויאן גירלז, לקחה גם היא פסק זמן לעצמה ופנתה לפרויקט צד, תחת שם הבמה La Sera. גודמן כתבה את כל השירים ושלחה אותם לחבר טוב של הגירלז, המפיק בריידי הול שהסתגר באולפן הביתי שלו בסיאטל, הקליט את החומרים וארז אותם לתוך אלבום בן 12 קטעים קצרים - באורך של עפעוף - שנעים מדקה וקצת לשתיים וחצי דקות גג.

גודמן ינקה את ההשראה שלה מהפופ הפשוט של סוף שנות החמישים - תחילת השישים, ופלטה אלבום סולו שכולו הומאז' לתקופה. לה שרה הוא אלבום לואו-פיי עדין ונעים לשמיעה. הול בנה מיטת סאונד של ריוורב וכל העסק הקולי נשמע דהוי ומשומש. ההגשה השמיימית-שברירית של גודמן מקנה לו אווירת לייד-בק חולמנית ונאיבית. טיול רגלי בשמש חורפית של אחר הצהריים נטול סידורים. אם אפשר היה להיפטר מכמה שירים, נגיד, אלה שלא עולים על שתי דקות, לה שרה היה יכול להיות אי.פי נהדר לחובבי הז'אנר, ששגריריו הם בסט קוואסט החביבים, סאמר קמפ המשובחים, טניס וחבורות הבנות - דאם דאם גירלז וויויאן גירלז.

אמנם לה שרה הוא אלבום אינדי-פופ פר אקסלנס עם פלואו אחיד וקו ונקי ("Hold" ו-"Under The Trees" הם השירים הטובים באלבום), כמו בחור עם פוטנציאל לקשר רציני, "הכול פיקס", אבל הלב לא מכפיל את הדפיקות והבטן לא מתהפכת ובכל זאת זה לא קורה; השירה התמימה, ההפקה המתוקה, מהלכי הגיטרות, ההאנד-קלפ וקסם הטמבורין - כולם עובדים. אז מה הבעיה? אלבום סטנדרטי מדי. סטנדרטיות יתר היא לפעמים טיפת המים שמכבה התלקחות של ניצוץ זעיר, כזה שיש לו פוטנציאל.

La Sera - La Sera