בון ג'ובאני • על המוזיקאים שהתחפשו למשהו אחר לגמרי

כל מוזיקאי מצליח יודע שחוץ מהיצירה שלו, הוא צריך להשקיע באופן תמידי גם בתדמית, ולפעמים אפילו לוותר על מה שבאמת בא לו לעשות בשביל אהבת הקהל. רק תשאלו את ג'סטין ביבר שהעז להוריד כמה סנטימטרים מהשיער, או את נינט, שכמה ממסמסי כוכב נולד עדיין נוטרים לה טינה. לכן, סטיה מהקו המוזיקלי וחצית קווים לז'אנרים אחרים היא סיכון עצום, שרק אמנים מוכשרים (או כאלה עם קהל מעריצים נאמן במיוחד) יכולים להרשות לעצמם לקחת. לכבוד פורים, הנה כמה אמיצים שהחליטו להתחפש למשהו אחר לגמרי, ויצאו משם בחיים:

(Chris Cornell - Scream (2009

לא פשוט להיות רוקר משנות ה-90. אלא אם כן יש לך קבוצת מעריצים ענקית שהמשיכה איתך הלאה (כמו לפו פייטרס), אתה תמיד תשאר רוקר משנות ה-90. ורוק מהעשור ההוא הוא כבר לא רלוונטי, למרות שיש כאלה שמתעקשים להאחז בו (המעריצים של פו פייטרס). אז כריס קורנל עשה מעשה שדרש זוג ביצים אדירות, והקליט אלבום עם טימבלנד. התקופה הלוהטת של טימבלנד בדיוק קצת התקררה - אחרי יצירת המופת "FutureSex/LoveSounds" שהפיק לג'סטין טימברלייק הוא הוציא אלבום סולו שהתקבל באדישות יחסית, וזה היה זמן מצוין בשביל קורנל לקפוץ על שירותיו. אבל רוקר שמקליט אלבום פופ? זה נשמע בדיוק כמו שזה נשמע. המבקרים קרעו אותו לגזרים והמעריצות בטח מכחישות את קיומו של האלבום הזה. מפעם לפעם צץ איזה מבקר שיוצא להגנתו, אבל הקונצנזוס כבר דן את "Scream" לחיי נצח בפנתיאון הפאדיחות המוזיקליות הגדולות.

(Bon Jovi - Lost Highway (2007

לפעמים הסיבה היחידה למייקאובר מוזיקלי היא מסחרית. לא שלבון ג'ובי יש בעיה למכור אלבומים, אבל אחרי שעשו גרסת קאנטרי לשיר "Who Says You Can't Go Home" עם הסולנית של שוגרלאנד (צמד קאנטרי מצליח) שהצליחה יותר מהמקור, הם החליטו להוציא אלבום מלא של קאנטרי-רוק. "Lost Highway" הוא אלבום איום ונורא, אבל לא יותר מכל אלבום אחר של בון ג'ובי, ומכיוון שיש מספיק אנשים שלא מכירים בעובדה שמדובר בלהקה הגרועה בהסטוריה של האנושות, הניסוי הצליח. מדובר באלבום הראשון שלהם שנכנס ישירות למקום הראשון בטבלת הבילבורד. לכו תבינו.

(Lou Reed - Metal Machine Music (1975

בשנת 1975 לו ריד כבר היה כוכב. מאחוריו כבר היתה ההצלחה האדירה של הוולווט אנדרגראונד וארבעה אלבומי סולו (פלוס אלבום לייב). ואז, הוא עשה את אחד המעשים התמוהים בהסטוריה של הרוקנ'רול והוציא אלבום נויז הזוי שמכיל ארבעה קטעים ארוכים שמורכבים בעיקר מפידבק. ללא מילים, ללא מלודיה. למבקרים לא היה מושג אז איך להתמודד עם נויז, והתגובות לאלבום היו בהתאם, כולל מבקר אחד שהעיר כי מדובר בדרך מוצלחת לרוקן חדר מאנשים. המעריצים של ריד החזירו את האלבום לחנויות התקליטים, מתוך הנחה כי מדובר בתקליט פגום. האלבום הזה היה אמור לקבור את הקריירה של ריד, ואפילו הוא הגיב מאוחר יותר ש"אף אחד לא אמור להיות מסוגל לעשות דבר כזה ולשרוד". אף אחד, חוץ מלו ריד.

(Body Count - S/T (1992

בניגוד לשאר הרשימה, כאן לא מדובר באלבום חד פעמי, אלא בפרוייקט שפועל כבר עשרים שנה. באדי קאונט הוקם כפרוייקט צד של אייס-טי שיאפשר לו לממש את אהבתו לרוק בכלל ולמטאל בפרט. במובן מסוים, דווקא לראפרים הכי קל לזגזג בין ז'אנרים, כי את ההגשה שלהם אפשר ליצוק לתוך תבניות מוזיקליות שונות. המרחק בין ההיפ הופ לפּאנק, למשל, לא כל כך רחוק, ולכן הסטיה של אייס-טי למחוזות הרוק זכתה להצלחה יחסית. זהו לא אלבום מטאל טיפוסי, וכזה שלגמרי יכול להתאים גם למי שסולד מהז'אנר, בעיקר בגלל שאייס-טי לא מנסה להתחפש לזמר מטאל, ומביא את מי שהוא בתור ראפר לתוך הפרוייקט הזה.

(Condo Fucks - Fuckbook (2009

לא מדובר בדיוק באלבום חוצה-ז'אנר, כי הלהקה מאחוריו - יו לה טנגו - מעולם לא השתייכה לז'אנר אחד. האלבומים שלהם תמיד ורסטיליים ומכילים מגוון אדיר של השראות. אבל יו לה טנגו גם ידועים בחיבתם למשחקים עם הקהל, ואת האלבום הזה הוציאו תחת שם להקה פיקטיבי. הכל התחיל מהאלבום שלהם משנת 1997 - "I Can Hear the Heart Beating as One", אליו הם צירפו פלייר פארודי בסגנון של אלה המפרסמים אמנים אחרים של אותה חברת תקליטים. על הפלייר הופיעו שמות של להקות שיו לה טנגו סתם המציאו, ואחת מהן היתה קונדו פאקס. אבל ההתחפשות היא לא רק בשם. האלבום היחיד (והנהדר) שהם הוציאו תחת המוניקר הזה מורכב מקאברים בלבד, ובניגוד לשאר האלבומים של יו לה טנגו, שומר על אחדות ז'אנרית. זה אלבום של גראז' רוק טהור, ויו לה טנגו עושים את זה נפלא.