לרוק'נרול אין גיל • איך היה בהופעה של הבאזקוקס?

גם בפעם ה-54810227 שהבאזקוקס מבצעים על הבמה את הלהיט הגדול שלהם, "Ever Fallen In Love", הם נלהבים כמו ילדים אחרי בית-ספר בתחושה של סוף שנה. להקת הפאנק-רוק הותיקה ממנצ'סטר נחתה בישראל לפני שלושה ימים, ועוד לפני שהספיקו להתמקם במלון, הכינה החבורה רשימת מכולת מפורטת של כל הפינוקים עליהם הם לא מוותרים, למשל; שמפניה של הביוקר, שלושה סוגי בירות מקומיות, טורטיות עם חומוס, מיץ חמוציות ודומדמניות יער. בקטנה, לא משהו מיוחד. כל החלב והדבש הזה יכול להסביר איך הבאזקוקס חרכו אמש את ריצפת הבארבי בתל אביב במשך שעה וחצי, ולא הותירו רגע דל. אולי יש משהו בסויה האורגנית שגורם להם  לעשות את זה מהר וחזק.

אבל כל זה לא היה קורה לולא הקהל. אחרי הופעת חימום תמציתית של להקת הקליק, שניצלה את הבמה כיריית הפתיחה של סיבוב האיחוד החדש שלה והיתה אחראית כנראה לפחות לחלק מהתפוסה המרשימה במועדון, החלה התקהלות שהפכה להצטופפות יתר וגיבשה את התחושה המאיימת, שהנה, הפוגו אוטוטו קורה. פנקיסטים מתבגרים, נערות רוק זוהרות, רוקרים מזדקנים וכמה היפסטרים עם חולצות פסים - כולם היו בעניין. כולם באו לקבל מנה הגונה של הצלפות מהלהקה שגילתה לעולם איך רוק ואינדי הולכים ביחד, איך פופ ופאנק יכולים להשלים זה את זה, ואיך רגש אותנטי הופך לפזמון שהופך לקאלט.

הסוד לחיים ארוכים: לא לשעמם את עצמך

אז הפוגו וכל ההתכתשות בקרבת הבמה לא שקטו לשנייה, וייצרו לאורך כל ההופעה מערבולות וגלי צונאמי של אנשים שהגיעו בחוזקה עד לקצוות הקהל וחזרו חלילה. בכל פעם (בערך פעמיים בשיר), כשאנשים נישאו על כפיים, המאבטח דאג לקרר את העניינים. לא בדיוק הלך לו, ובסוף ההופעה עלה אחד מהמשתוללים על הבמה ובעט במנהל ההפקה של הלהקה. עכשיו כבר לא צריך להסביר לו למה מתכוונים כשאומרים שהישראלים הם עם חם.

הבאזקוקס, הלהקה עם השם שמזכיר יותר סוג של רוקט-פוקט מאשר להקה ועוד להקת פאנק, הם פיט שלי - סולן, גיטריסט והצד הפופי והמלודי של הלהקה, סטיב דיגל - סולן, גיטריסט והצד הפאנקיסטי והפסיכדלי, טוני ברבר -  הבסיסט החתיך ופיל ברקר - התופיסט. כמעט ואין צורך לציין שאחרי רקורד של יותר מ-30 שנה בתחום, הבאזקוקס יושבים בול על הריף ומתואמים זה עם זה בצורה מושלמת. הנאמבר "Boredom" סימן את יריית הפתיחה והזניק את המתקהלים והפוגואיסטים מהסבך הסרדיני להתפרעות סוררת. הלהיטים "Love You More", "What Do I Get", "Orgasm Addict" וכמובן ההמנון, היו על תקן חטיפי האנרגיה - בסך הכול 21 שירים קצרים וקצביים (כולל הדרן) מהרפרטואר המפואר, שנורו אוטומאטית בזה אחר זה, ללא הפסקות וכמעט בלי דיבורים, למעט "תודה רבה" אחד שדיגל שיחרר ולבסוף קידה והשתחוות של כל החברים בתום ההופעה.

אחרי השיפוצים בבארבי הסאונד מעולם לא נשמע טוב יותר, גם התאורה החמיאה לדיגל כשהרים סולואים של סלייד על החשמלית, כששר בביטחון של נרקיסיסט את "Harmony In The Head" והטה את המיקרופון לקהל, או כשחילק כיפים ולחיצות יד למעריצים. מהרגע שהבייס ליין והסנר פוגשים את החשמלית והקול של שלי, שאמנם התחספס עם השנים אבל נשאר אותו דבר, מתחולל הטירוף. גם אחרי ארבעה עשורים בביזנס, הבאזקוקס בשום פנים לא משעממים את עצמם. הנה הסוד לאריכות חיים של להקה.

בסוף ההופעה, עם הנהירה החוצה, אמר מישהו מהקהל לחברו: "אח, כמה הייתי צריך את זה". אז יותר מהופעת רוק טובה, שבאה ולו לפרק זמן קצוב לאלחש כאב של צוואר תפוס, או להקהות עצב מפרידה, או פשוט לעשות גוד טיים, הבאזקוקס - כבר לא ילדים אבל יודעים לשחק אותה - מוכיחים שוב את מה שכבר הוכח אינספור פעמים;  תהיה בן 200, כמו החיוך או הניצוץ בעיניים, גם לרוק'נרול אין גיל.

הבאזקוקס, שלישי 15.3 בבארבי בת"א