חוזרת בשאלה • מה חשבנו על האלבום החדש של אביגייל רוז?

לאביגייל רוז קשה להחליט, וקשה לה להסתיר את זה. לאורך כל האלבום השני שלה, "חצי נחמה", היא מסתייגת שוב ושוב, זורקת אמירות ומיד משאירה סביבן סימן שאלה. אפילו כשהיא פותחת את "עוד שבוע חתונה" במילים "אני החלטתי/ עוד שבוע חתונה", מיד מגיע המשפט "אנ'לא יודעת עם מי/ מקווה שאיתך".

האמת, זה דווקא מרענן. משום מה כל זמרת שצצה כיום, בטח ובטח כשהיא באה מחוזות רימון כאביגייל רוז, מגיעה עם תכנית עסקית ויחצ"ן בילט אין. זה לא שאביגייל חסכה את עלות היח"צ, אבל ההתלבטות וסימני השאלה שבאלבום משאירים איזה מתח קל עד לסופו. אולי היא תחליט, הדיאלוג הפנימי שואל. ספויילר: לא ממש. זה גם לא קריטי, כי מה שבאמת חשוב זה שהיא משתפת אותנו בתהליך.

התקף פאניקה מוזיקלי

התהליך של אביגייל רוז לא מסתכם בשאלות מילוליות: גם מבחינה מוזיקלית היא מחפשת את המקום שלה. ההפקה המוזיקלית של האלבום, שנעזרה ביד המכוונת של יוני בלוך, מסודרת סביב המילים השואלות של רוז באופן שתואם את אווירת ההתלבטות. על אף שהאלבום עצמו נשמע קוהרנטי מאוד, הסגנונות שאביגייל מבקרת בהם שונים אחד מן השני באופן שמספיק כדי לקחת אותה לפינות שונות בעצמה, בקול ובסגנון שלה.

ב"טוסט", לדוגמא, רוז משתחררת במה שנשמע כמו התקף פאניקה מוזיקלי, סגנון שנותן לה להראות שגם היא יודעת לנופף את השיער ולצעוק בצורה שובבה כאפרת גוש. שני שירים בדיוק אחר כך, בשיר "השתניתי", היא שרה בשקט על מקצב בוסה-נובה עדין. בין שני המצבים היא שוחה די בקלילות, ונותר להניח שאם ידרש ממנה לבחור ביניהם, או בין הגישות האחרות שהיא מנסה באלבום, ההתלבטות תיקח זמן מה.

טביעות האצבעות של יוני בלוך

אפשר לזקוף את הגיוון לזכות היוצרים הרבים שתרמו ללחנים ולמילים שבאלבום, אבל גם כשהיא מחפשת את עצמה, רוז מצליחה להישאר בסביבות איזור הנוחות. החיפוש העצמי שלה לא שווה ערך להרפתקנות, ולכן גם כשהיא מגוונת, היא תמיד במרחק ראייה מבסיס הבית.

הגיוון יותר מעודן מכפי שניתן לחשוב. על אף הטיול הרחב, האלבום נשאר במסגרת קו מוזיקלי מוגדר, ואפשר לשים לב לטביעת האצבע של בלוך כמעט בכל שיר באלבום, בין אם זה בלחנים הפשוטים והמדבקים, בחיוך האירוני והמבוייש או בנגיעות דיסטורשן עדינות מפעם לפעם. יש שירים, כמו "נ.ב" לדוגמה, שנוכחותו כל כך בולטת שאפשר לדמיין לרגע את ה-ש' השורקת שלו.

אבל למרות הנוכחות המורגשת של יוני, אין ספק של מי האלבום הזה. היתרון בכך שאביגייל רוז חולקת באופן כל כך בולט את ההתלבטויות והנסיונות שלה, הוא שבכך נוצרת כתיבה כנה וברורה שמתחברת נהדר לסגנון הרוק הנינוח של בלוך, וגורם לרצות, במידת מה, שאביגייל תמשיך לא להצליח להחליט.