העמותה לחקר התמותה • החדשים של מוגוואי וטוויילייט סינגרס

Mogwai - Hardcore Will Never Die, But You Will

בשנת 79' הרגיע ניל יאנג את העולם. הבטיח שהרוק'נרול לעולם לא ימות. 32 שנה מאוחר יותר, ב-2011, מוגוואי מכריזים שהארדקור לעולם לא ימות, אבל מוסיפים את ההסתייגות "But you will". אוקיי. החבורה הסקוטית שהתגבשה באמצע הניינטיז לאחר מות הגראנג' המרדני, טרם מילניום חדש, שפרץ בפראות עם העשור המוזיקלי הכי אקלקטי ירקה רוק מזוקק לפוסט רוק. זו הכותרת המתנוססת על האלבום האחרון שלהם. "Hardcore Will Never Die, But You Will".

מוגוואי - הקרויים על שם היצור החמוד מהגרמלינס - חזרו עם הרוק האינסטרומנטלי אל המפיק פול סבאג', אותו אחד שטיפל להם באלבום הראשון "Young Team", להמשך טיפול ויצירת אווירה אקספרסיוניסטית המאפיינת את הקו המוכר שלהם - מבנה מלודי מורכב ופתלתל עם מטען רגשי כבד. מוגוואי הבינו כי במקום שבו נגמרות המילים אוזל גם כוח המשיכה וגוברת הערטילאיות. שירים נטולי טקסטים הם לפעמים אוסף צלילים המשאירים מקום למגוון פרשנויות, ולמעט שני שירים המתבלטים מעל גבי האלבום, "George Square Thatcher Death Party" ו-"Mexican Grand Prix" זהו אלבום שנשען על מנגינה עם סוף פתוח עד לא ברור, דיסטורשן מהדהד וגיטרה סלייד אפית, תיפוף סטייל קראוון או לאב וקלידים שממליחים את האווירה עם חריצי אלקטרוניקה משוננת.

מוגוואי מערימים על המאזין עם טקטיקת פיתוי די מוצלחת. השירים שלהם מתגנבים לאט ובשקט יחסי, ככל שמתקדמים, שלד השיר קורם עור, גידים ואפקטים, ולקראת הסוף, כמו בעקומת פעמון מתמאטית, שוב, הסאונד נמוג בפייד אאוט, ומקנה לאלבום טעם של פעם. "הארדקור" הוא אלבום מפותח ומחוטב, רצוף ברגעים מלנכוליים, על סף הטרגיים, לרבות בכמה קטעי בלדה דרמטיים - הישג מכובד בעולם של לפטופים, שבו התזונה מתבססת על תפריט אלקטרוני ממריץ ועשיר בסרוטונין. והרוק? "הרוק יחיה לנצח", כמו שצעק היפי מזדקן אחד שראיתי בתחנת המרכזית, כשישב וניגן על גיטרה, וקיבץ נדבות לתוך הקייס השחור.

The Twilight Singers - Dynamite Steps

לצד מוגוואיי ששמרו על האופי הגרעיני שלהם וריפדו אותו בעדכונים רלוונטיים, הרוקר האמריקני גרג דולי (אקס אפגן וויגס ודה גאטר טווינס) משחרר אלבום חמישי עם זמרי הדמדומים המתחלפים שלו, באותו שבוע ומאותו הלייבל, סאב פופ. זהו אלבום ראשון מאז "Powder Burns" המופתי מ-2006, שבזמנו גם הביא את הטוויילייט לשתי הופעות אצלנו, חבל רק שניסים לא משתחררים כל חמש שנים. למעט כמה שירים בודדים, כמו הקטע הפותח "Last Night in Town", האלבום הזה לא מיישר קו עם האלבומים הקודמים של דולי, בטח לא עם אלבום הבכורה עטור השבחים.

החבירה למפיק מתיאס שיינברגר הולידה סאונד רוק סטנדרטי, לא מתוחכם או דורסני, ששוחה בלחנים רדודים. השירה החושפנית והנוקבת של דולי, שבימים כתיקונם כה כנה וקורעת לב על גמילה מהתמכרויות, על שאלות אינסופיות של תענוג, הרס עצמי והדיאלוג המתמיד בין שניהם, הופכת כאן לספק משעממת, ספק דרמטית מדי - עם טקסטים שדולי הודה בעצמו פעם בראיון, שאף אחד, כולל אותו, לא ממש מבין. הנוסחה הייחודית והמדודה של הטווילייט בין אינטליגנציה וסמים, לכאב ותקווה, מופרת כאן ונדמה כי מכוונת לפלח מעריצים מסוים, אלה שמתבקשים להוציא תעודת זהות ומגוללים את האייפוד שלהם על הציר שבין 30 שניות למאדים לרדיוהד.

ב-16 באפריל יגיעו הטוויילייט לביקור חוזר בארץ. לכל אלו שלקחו אישית את ההברזות האחרונות וביטולי ההופעות בשנה האחרונה, אל דאגה - דולי דעתן פוליטי לא קטן והביע בעבר את עמדתו האוהדת כלפי ישראל. רק בואו נקווה שבשונה מאלבום חף מדמדומים הדוהר אל עבר השקיעה, נקבל את הטוויילייט סינגרס כשכוחם עוד במותנם.