פיט שלי: "אנחנו רוצים לבוא לנגן, לא לקחת צד"

לפני שאני ממש מתחיל לשוחח עם פיט שלי, מנהיג באזקוקס, אני מרגיש צורך לוודא שבאמת יש סיבה למסיבה. כלומר, שהם באמת יגיעו להופיע בבארבי ב-15 במרץ. שלי, לבבי ועליז, ממהר להרגיע אותי: "אף פעם לא היינו בישראל, אז אנחנו מצפים לזה, להיות בשמש. יש שמש אצלכם?"

 לא עכשיו, אבל עד שתגיעו בטח תהיה.

 "פה מעונן ויורד גשם מזוין. האוכל בתל אביב טוב?"

אז כמו שבטח הבנתם, עניין המרמרה וביטולי ההופעות לא ממש מטריד את שלי. למעשה, הוא הופתע לשמוע שאלביס קוסטלו והפיקסיז ביטלו את ההופעות שלהם בארץ: "למה?". אחרי הסבר מגומגם מצדי, הוא אומר בדיפלומטיות: "אנחנו רק רוצים לבוא ולעשות מוזיקה, לא לקחת צד. אני מקווה שאנשים יבינו את זה. זה לא קשור למפלגה או לממשלה מסוימת".

"השירים נשמעים כאילו הם נעשו אתמול"

אחרי ששלי מבטיח להגיע, אני מספר לו שבשבוע שעבר שמעתי את "What Do I Get?" מתנגן ברקע בבר תל אביבי אופנתי. לשלי יש הסבר פשוט לעובדה שהשירים האלה עדיין עובדים, יותר מ-30 שנה אחרי שהוקלטו: "אני חושב שאלה פשוט שירים כתובים ועשויים טוב, עם צליל מאוד מובהק וייחודי. הם נשמעים בעצם כאילו הם נעשו אתמול. אנחנו בעצם די המצאנו את הצליל הזה של הפאנק, היינו מהסנדקים, יחד עם הפיסטולס והקלאש. היינו להקה גדולה, ואנחנו עדיין".

הרבה מהמוזיקה שיוצאת היום מאנגליה מושפעת מאד מבאזקוקס.

"אתה בהחלט יכול לשמוע את ההשפעה, וזה מחמיא. כשהתחלנו לא חשבנו על ההשפעה שתהיה לנו, אבל כנראה שאנחנו להקה של להקות. U2, אר.אי.אם, נירוונה, כולם אהבו אותנו, אפילו ברוס ספרינגסטין. פגשתי אותו כמה פעמים, הוא אמר לי: "יש לי את כל התקליטים שלכם". ואני אומר לעצמי: 'פאק, אני לא מאמין!'".

אז מה שלי שומע היום? "כרגע אני מקשיב בעיקר לאלבום הסולו של סטיב דיגל (גיטריסט באזקוקס) עם הרבולושן סאונד, שיצא ממש לאחרונה. תגיד לאנשים שייכנסו לפייסבוק שלו, וישמעו את הסינגל, In the Air!".

"זה היה עניין של להאמין שאתה יכול לעשות משהו בחיים שלך"

ומההווה לעבר: באזקוקס היו חלק מהגל הראשון של להקות הפאנק באנגליה, ואחת הלהקות הבולטות שיצאו ממנצ'סטר. "הראשונים שיצאו ממנצ'סטר!", מתקן שלי, שדי נהנה לדבר על הימים ההם: "זו היתה תקופה מרגשת. אף אחד לא ראה דבר כזה קודם, זה השפיע על כל המדינה, על כל העולם. זה כאילו הפאנק נכנס לתוך הלהבות בשביל כולם.

כשהתחלנו היו אולי חמש להקות פאנק בכל המדינה, ובשלב מסוים הוקמו 20 להקות פאנק חדשות כל יום. זה היה עניין של גישה, להאמין שדברים הם אפשריים, להאמין שאתה יכול לעשות משהו בחיים שלך. זה היה באמת מלהיב בשנה הראשונה, ואז השאלה הפכה להיות 'עד כמה אתם באמת טובים כלהקה?'".

בניגוד ללהקות פאנק אחרות, שאהבו להעמיד פנים שהן פועלות בחלל ריק, אצל באזקוקס תמיד אפשר היה לשמוע את ההשפעה של הפופ הבריטי מהסיקסטיז: "הייתי ילד בסיקסטיז, והקשבתי ללהקות כמו המי והקינקס, אבל אף פעם לא אמרנו 'אנחנו רוצים להישמע כמוהם'. פשוט הייתי עצמי, שזה העיקרון הכי חשוב של הפאנק, וראו את זה כשהיינו על הבמה".

הרגע היחיד שבו אני מזהה נימה של חוסר שביעות רצון בקול של שלי מגיעה כשאני מזכיר את הלהיט הגדול של הלהקה, "Ever Fallen in Love": "כולם מדברים עליו, אבל אם מקשיבים לאלבומים, יש שם שירים לא פחות טובים".

אז איזה שיר של באזקוקס אתה הכי אוהב?

"אני אוהב את כולם, הם כמו הילדים שלי. כולם טובים, זה העניין!"

>>> הבאזקוקס יופיעו במועדון הבארבי בתל אביב ב-15 במרץ