עין תחת עין • איך החדש של ברייט אייז?
ב-"The People's Key" קונור אוברסט חזר ארבע שנים אחורה, לנקודה בה הסתיים "Cassadaga", והמשיך משם. יצא לו אחלה
קונור אוברסט חגג אתמול יום הולדת 31. באותו יום ציין הפרויקט המוזיקלי המוכר ביותר שלו, ברייט אייז, קצת יותר מ-13 שנה בשחרור The Poeple's Key, ה-LP השמיני שהוא מוציא יחד עם השותפים המרכזיים מייק מוגיס ונייט וולקוט, פלוס הכנופיה הרגילה של אנשי סאדל קריק והסביבה, תחת שם הבמה הותיק.
בשנים האחרונות אוברסט הפך, בקרב חלק מהמבקרים והמעריצים-לשעבר, מטרה נוחה ללעג. חלק מהם לא אהבו את הגלגול הקצת מהיר מדי מנער הפוסטר של האינדי לאמן קצת פופולרי ומצליח מדי; על הפעילות הפוליטית שלו ועל הגלישה לאיזורי מיסטיקה וניו-אייג' כאלה ואחרים בטקסטים קל מאוד ללגלג, וגם ההתפזרות לפרויקטים הלא אחידים ברמתם כמו מונסטרז אוף פולק ואלבומי הסולו שיצאו תחת שמו לא מאוד עזרה. אם יש מי שמשווה את אוברסט לדילן, אפשר לדבר על השנים שאחרי Cassadaga מ-2007 כמעט במונחי התקופה שאחרי פסטיבל הפולק של ניופורט - אנשים מרגישים שקונור בגד בהם, או בכשרון שלו, או בדבר מה מעורפל כלשהו שהוא ייצג עבורם - כשהם מפספסים לגמרי את העובדה שלפחות במה שהוא עושה תחת המותג "ברייט אייז", הוא רק נהיה יותר ויותר מוצלח.
סיקוול, אבל בקטע טוב
כש-Cassadaga יצא, בדיוק טסתי לשבוע בברלין, ולקחתי אותו בתור פסקול לשיטוטים איטיים בין גלריות בשטראסה כזאת או אחרת, כך שחוויתי אותו פחות כאסופה ממשית של שירים ויותר כמאסה מתמשכת של שכבות צליל שמתוכה מבליחים מדי פעם קרעי משפטים שתופסים את האוזן - דרך נהדרת להקשיב לאלבומים בכלל, ולאלבום הזה בפרט, שעשויה להיות מספקת יותר מחפירה במלות השירים בחיפוש אחר המסר ההו-כה-משמעותי, שתסתיים קרוב לודאי באכזבה.
The Poeple's Key חוזר לנקודה בה Cassadaga הסתיים, וממשיך לטפס משם - הצליל והאווירה הבסיסית לא השתנו הרבה, והליריקה עדיין מורכבת אותם משפטים מבריקים ולפעמים קצת חידתיים, טעוני מיסטיקת אמריקנה, שלפעמים מתחברים לסיפור קוהרטי ולפעמים לא, אבל השירים יותר דחוסים ומהודקים, העיבודים יותר מעניינים ודינמיים, ויש משהו נמרץ וחיוני מאוד בהגשה ובדינמיקה של השירים. השיר השני, Shell Games, הוא רצועה אדירה שנשמעת בתחילתה לגמרי כמו משהו שנשכח בטעות מחוץ לאלבום הקודם, אבל מכאן והלאה העניינים מתגלגלים לכיוונים קצת פחות צפויים. אוברסט אמר בראיון שהמטרה היתה להתרחק מהשפעות הפולק והקאנטרי ולחזור לרוק עכשווי, אבל זה מונח מטעה מעט, שקצת מצמצם את מה שתשמעו באלבום - מונולוגים ארוכים, קצת דרים פופ, שכבות של תופים וסינתיסייזרים שעוטפות את ההגשה הטיפוסית של אוברסט במבנים קשים להגדרה.
יכול להיות שלא תאהבו את The Poeple's Key. מצד אחד הוא לא אופנתי, הוא לא מתעניין בטרנדים עכשוויים כמו חזרה לסרף, ציטוטים תרבותיים או אירוניה ומודעות עצמית, הוא לוקח את עצמו ברצינות לא מתחכמת, ומצד שני אין בו שום נסיון לחזור לשורשים הלו-פיים המינימליסטיים שחובבי האלבומים הראשונים של אוברסט מוקירים. אתם טועים: ברייט אייז חזר לאולפן כאילו הרגע סיים להקליט את Cassadega, ופשוט הקליט עוד אחד כזה, רק יותר מוצלח. וזה דבר טוב.