אנשי הדממה • אלבומי הבכורה של ג'יימס בלייק וניקולאס ז'אר

הסיווג התת-ז'אנרי שאליו ג'יימס בלייק וניקולאס ז'אר ימצאו את דרכם בסופו של דבר לא מעניין ממש. נדמה שלאחרונה שמות של ז'אנרים - לאבסטפ, צ'ילוייב - מומצאים כבר כפרודיה על הרעיון של הקיטלוג, ומשדרים יותר קפסולה של אווירה, כמו נוף של גלויה, מאשר מסר על סאונד. מה שחשוב יותר לומר על בלייק וז'אר הוא ששניהם מוציאים בתחילת 2011 אלבומי בכורה מצופים ומדוברים, כל אחד אחרי רצף של אי-פי מוערכים, וששניהם מתקיימים במרחב הצמוד לקו הדממה, שהמוזיקה בו נוצרת מתנודות קטנטנות על הציר הזה. אלה הם אלבומים של רעשים קטנים, לחישות, הקשות במקום תיפוף.

איך קורה ש-2011 נפתחת דווקא באנטי-בום הזה? אם בלייק וז'אר הם אכן המבשרים של המהפכה (וכמו כל מהפכה מוזיקלית טובה, אחת שמתחילה בו בזמן בלונדון, מקום מושבו של בלייק, וניו יורק, משכנו של ז'אר), צריך ללכת קצת אחורה בשביל למצוא אחת שדומה לה תמאטית. היא התרחשה בסוף שנות השמונים.

אז לפני שלהקות איומות כמו Get Up Kids וצבא של ילדים בני שש עשרה עם נזלת דבוקה לפירסינג בספטום גנבו את המונח, "אימו" היה תג שהוצמד לדש של להקות כמו Rites of Spring, Embrace ו-Nation of Ulysses - ומאוחר יותר גם פוגאזי, הלהקה היחידה בין אלו שהאריכה ימים (והפגישה בין איאן מק'קיי, לשעבר Minor Threat ו-Embrace וגאי פיצ'יוטו, שהיה הסולן של Rites of Spring). זו הייתה מוזיקה עוצמתית שהשתמשה בכלים של ההרדקור אבל גם מחתה נגד המנעד הרגשי הדל שלו (כעס ואגרסיביות זה לא באמת שני קטבים) ומעבר לכך - גם על המבט הבז שבו הביטו הפאנקיסטים הקשוחים על מי שהיה בקטע של רגשות.

גם קלווין ג'ונסון, מייסד הלייבל K Record, להקת Beat Happening ופחות או יותר האבא של הטווי-פופ, התקומם ככה נגד המגניבות המוגזמת של הפוסט-פאנק האמריקאי של האייטיז. זמן רב לפני שלהקות כמו בל & סבסטיאן העריצו את האסתטיקה הילדותית שלו, ג'ונסון ספג גשם של פחיות בירה ונעליים על הבמה. בלייק וז'אר אמנם באים לסביבה ואווירה מוזיקלית הרבה יותר תומכת, ולמעשה המוזיקה של שניהם היא קצת קרירה ורחוקה ורגשנית בו בזמן. אבל במינימליזם שלהם יש מחאה נגד השפע הצלילי של השנים האחרונות: בלייק יוצא מתוך הדאבסטפ המסיבתי וחוצה את גבול האמביינט, בעוד שבניגוד לצ'ילוייב העשיר, המחופף-פאנקי באופיו והפאזי בסאונד, למשל, הקולאז'ים הרזים של ז'אר מבוססים על הרבה עבודת נמלים, צלילים מוקפדים המרמזים על אובססיביות מסוימת.

James Blake - James Blake

הכלים שבהם בלייק מעבד את הדממה שלו לקוחים אכן מהדאבסטפ, מהלך שדוסקס רבות. אבל אלו מופיעים לעיתים רחוקות: הבאס המהדהד בסוף של "I Never Learnt to Share", למשל. במשך כל האלבום הוא מרחף איזה עשרה סנטימטרים מעל פני האדמה, עם הקול הדק והמסתלסל מעט שלו. אין תרגום למילה האנגלית היפה "crooning". השירה של בלייק בנויה על ניואנסים, שלפעמים מגיעים מהמיתרים שלו ולפעמים מעיבודים ממוחשבים של השירה. בלייק עושה אולי את השימוש המאופק, הצנוע והמעניין ביותר ששמעתי לווקודרים.

הוא גם יודע לבלבל בתבונה את הגבול בין אלקטרוני לאקוסטי. את "I Never Learnt to Share" הוא מסיים במפתיע באקורד בודד בגיטרה אקוסטית, שכמעט ואינו נשמע, בלי שיהיה אפילו רמז לכלי הזה לאורך השיר. הקאבר ל-"There's a Limit to Your Love" של פיסט מתחיל על פסנתר וממשיך על מכונת תופים עם באס שנשמע כמו מיתר בודד לחוץ כמעט לחלוטין בין שתי אצבעות, עם מיקרופון דחוס עמוק לתוכו. ואז שוב הפסנתר. בלייק, כאמור, מרחף בתוך כל זה. האווירה מרוחקת, רגשנית, נשית מעט. הפילטר הכחול המטושטש שבו הוא מצולם על העטיפה מנבא את הסאונד בדיוק שבו תקריב הגיטרה הורוד והבשרני של "Loveless" של מיי בלאדי ולנטיין ניבא את הסאונד של השוגייז.

בלייק, שעד כה נתפס כמפיק, מנחית כאן באמצעות השיעורים שכבר למד אלבום סינגר-סונגרייטרי פרופר. בהקשר הזה גם הגיוני לעשות את המהלך העצל של לקרוא לו על שמו. מפתיע לראות כל כך הרבה הייפ סביב כל כך אלבום כל נינוח, מינורי וקאמרי. גם קצת משמח.

Nicolas Jaar - Space Is Only Noise

אם בלייק, בסופו של דבר, עובד בעיקר על לרגש, אז ניקולאס ז'אר הוא בן הדוד האינטלקטואל והמשונה שלו. ז'אר, אחראי על האי-פי הקלאוסטרופובי והאהוב עליי עד מאוד "Russian Dolls", שנחרש אצלי שוב ושוב לקראת סוף 2010, הוא אומנם צ'יליאני-אמריקאי, אבל המשחק החוזר והנשנה שלו עם השפה הצרפתית באלבום מרמז על איזושהי זיקה לזר והמרוחק, אבל גם ל"אמנותי". כן, ניקולאס ז'אר פלצן בהרבה מבלייק, אבל בראש שלו יש כל כך הרבה רעיונות טובים שאתם סולחים לו מיד.

להבדיל מהמוזיקה של בלייק, שמתקיימת בחללים קטנים מאוד, הקולאז'ים של ז'אר, מלאים באפקטים קטנים, סימפולים של דיבור ושירה מעוותים עד כדי אובדן צורה מוחלט והרבה מאוד משחקים עם הד - והרבה יותר קצב וגרוב מאשר בלייק - מרגישים כאילו הם מפוזרים על פני חלל עצום, אך הם מרוחקים זה מזה. "Space is only noise if you can see, grab a calculator and fix yourself" הוא שר על רקע ביט שמרגיש כמו קראפטוורק עטופים בכריות. החלל החיצון של ז'אר הוא מקום רך, מסתורי, נעים ומפחיד בו בזמן. ואז הוא מתחיל לירות ברקע לייזרים. זהו איש שלא מפחד מקלישאות, שמספיק בטוח בעצמו בשביל לדעת שהוא יצא בקרב מולן כשידו על העליונה.

יותר ויותר, עם התקדמות האלבום, לתוך "Trace" הקצרצר המוביל ל-"Variations", מתחזקת באלבום הזה אווירה שלא כל כך ברור מאיפה הגיעה: מעט ג'אז אפריקני, קראוט-רוק, אפילו הפרי-ג'אז החללי של סאן רה, לצד גיטרת סלייד ואווירת מדע בדיוני כללית. גישת "כיור המטבח" הזו, בצירוף הדממה, מזכירה את שני האלבומים הראשונים של ה-Books מתחילת שנות האלפיים, הם "Thought for Food" ו-"The Lemon of Pink". ועדיין, כבר באלבום הראשון שלו לז'אר הצעיר יש יותר תעוזה מאשר לבוקס. בעוד שאלו עם הגישה הקליידוסקופית שלהם יצרו בסך הכל מוזיקה נגישה מאוד, ועוד הדביקו שמות שירים מתחכמים, כאילו לרכך את הצריכה, ז'אר לא עושה שום פשרות. או שאתם זורמים עם החזון שלו או שלגמרי לא, אבל מי שלא עולה על הרכבת הזאת עכשיו יפספס בעתיד את ההזדמנות להרים את האף על כל מי שלא קלט כבר ב-"Space Is Only Noise" איזה גאון המאת'רפאקר הזה.