לונדון איז ברנינג • על החדש של פי ג'יי הארווי
עבודת עריכה קפדנית יותר הייתה יכולה להפוך את "Let England Shake" של פי ג'יי הארווי לאלבום מבריק, אבל אנחנו נאלץ להסתפק בכך שהוא יותר טוב מ-"White Chalk", וגם מקייטי פרי. מיכל ישראלי הארווי דייוידסון
משהו מוזר קורה לקריירה של פי ג'יי הארווי בשנים האחרונות. היא מעולם לא היתה צפויה, אבל היה לה קו מוזיקלי שהבדיל אותה והיא ייצגה סוג מסוים של רוק נשי שהיא שלטה בו כמעט לבדה. אפילו הסקס אפיל שלה היה ייחודי. אף אמנית לא הצליחה לשחזר את המיניות הבלתי מתאמצת והחזקה (מבלי להיות אסרטיבית) שהארווי השפריצה לכל עבר. ואז הגיע "White Chalk", האלבום שהיא הוציאה ב-2007 וטרף את כל הקלפים. אחרי "Stories from the City, Stories from the Sea" הנגיש במיוחד ו-"Uh Huh Her" המצוין, הארווי החליטה לנטוש את הגיטרה לטובת פסנתר ולהתנסות עם היכולות הקוליות שלה.
"White Chalk" התקבל בדעות חלוקות מצד מעריצים ומבקרי מוזיקה, אבל אי אפשר להגיד שהוא לא היה מעניין ומאתגר. ברגעים מסוימים הוא עבד וברגעים מסוים פחות, אבל הוא בעיקר עורר את החשק לשמוע את הארווי חוזרת לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב במקום העדינות שאפיינה אותו. ואז היא חזרה לגיטרה והוציאה אלבום שני עם ג'ון פאריש - "A Woman a Man Walked By", שבאמת, אפשר לגמרי לעבור לידו. חוץ מהסינגל המוביל, "Black Hearted Love", לא היה באלבום הזה אף רגע מרגש, והארווי היתה חייבת לנער הכל ולחזור לביזאריות שהפכה אותה לכל כך שונה ואהובה.
3.5 בסולם ריכטר
"Let England Shake" הוא בדיוק כזה - לא משעמם לרגע. הוא מלא רגעים מוזרים והרמות גבה, אבל שם גם טמונה הבעיה העיקרית איתו - הוא לא אחיד. באופן קיצוני. יש רגעים של הברקות, כמו תרועת ההשכמה הצבאית ב-"The Glorious Land" שגרמה לי להעביר את השיר לאחור כדי לוודא שלא דמיינתי אותה, או שיר הנושא שגם פותח את האלבום ויוצא ציפיות גבוהות. אבל ישנם גם רגעים כמו "The Words that Maketh Murder" עם הבתים המעצבנים, או "Written on the Forehead" - שיר שהוא לא פחות מנורא ואיום. אה, ויש גם את "On Battleship Hill", בו הארווי חוזרת לנסיונותיה לתקשר עם דולפינים כמו ב-"White Chalk" ומשתמשת בקצה העליון של המנעד שלה, מקום בו אוזן אדם לא צריכה לדרוך.
בדומה ל-"White Chalk", זהו אלבום מאוד מנכר בהאזנה ראשונה, שדורש עוד כמה כדי לשקוע לתוכו, וכשזה קורה, הוא נשמע הרבה יותר טוב. אם "Stories from the City, Stories from the Sea" הוא האלבום האמריקני ביותר שהארווי, הוולשית, הוציאה (לא במקרה, הוא נכתב על ובניו יורק), אז "Let England Shake" הוא ללא ספק הבריטי ביותר, גם בנושאים וגם בגישה. אם בראשון היה מבנה ברור וזרימה טבעית בין שיר לשיר, השני הוא כאוס מוחלט שמצפצף על כל זה. זוהי ללא ספק פי ג'יי הארווי הישנה והטובה - רק שהיא לוקחת יותר מדי סיכונים באלבום הזה. חלקם לא משתלמים. אם שניים או שלושה שירים היו נשארים על רצפת העריכה, זה היה יכול להיות אלבום של חמישה כוכבים. אבל הרגעים החלשים שבו הם כל כך צורמים, שהם סוחבים את כל השאר למטה איתם. ועדיין, בימים בהם קייטי פרי מועמדת לארבעה פרסי גראמי, אלבום קצת פחות מטוב של פי ג'יי הארווי הוא עדיין משהו להתנחם בו.
