הפואמה הביתית • על "Computers & Blues" של הסטריטס

זהו. המסע של מייק סקינר, הסטריטס, נגמר, לפחות בגלגול הזה. אי אפשר לספור כמה זוגות של ריבוק הוא שחק בהליכה הארוכה הזאת. האלבום החמישי שלו, "Computers & Blues" (כותרת שמתכתבת באופן כנראה מכוון עם "808s and Heartbreak", האלבום הרביעי של קניה ווסט), מרגיש כמו העונה החמישית והאחרונה של דרמה בריטית ארוכה וסוחפת. אולי הפרקים הראשונים היו יותר דחוסים, לפעמים קצת יותר אלימים, אולי הדרמה קצת התמתנה לאורך הזמן - אבל המשחק של הכוכב הראשי השתפר פלאים בעוד שהדמות שלו קיבלה עומק פסיכולוגי שאי אפשר היה אפילו לחלום עליו בתקופה של "Original Pirate Material".

זה תמיד קצת מסובך לגשת לאלבום בידיעה שהוא מיועד להיות האחרון. הרבה להקות התפרקו דווקא אחרי הקלטות מוצלחות ומפוקסות פחות, כשמתחים פנימיים קורעים את היצירה לכיוונים שונים ("Terror Twilight" של פייבמנט הוא דוגמא מעולה). אחרות החליטו להתפזר אחרי קליימקס כל כך עוצמתי שלא ברור איך אפשר להמשיך אחריו (נגיד, "The Woods" של סליטר-קיני). אבל תחושת הסוף שאופפת אלבומים כמו "Computers & Blues" משנה לגמרי את חוויית ההאזנה לצורך פנימי לסכם, להיפרד.

איי גאט דה בלוז

סקינר יודע את זה, ו-"Computers & Blues" הוא אלבום רגוע, איטי (מבחינת האווירה, לא בהכרח מבחינת הביטים) ושקול. ב-"Without Thinking", אחד משני השירים הטובים ביותר באלבום, הוא שר בפזמון "I'll go out without a blink", אבל בתוך המבטא הבריטי של סקינר זה כמעט הופך ל-"out without a bling". וזה נכון. המסיבה שהייתה הסטריטס, על רגעיה הטובים והמרגשים וגם הקשים והמלחיצים, זו שאותות ראשונים על סופה התחילו כבר באלבום הקודם (הלא מוצלח), "Everything Is Borrowed", נגמרה. "Computers & Blues" הוא תחילת הבוקר, עם הצלילות הזאת שמגיעה רק אחרי, נו, אתם יודעים. אחד מהלילות האלה.

השם של האלבום, מתכתב, כאמור, עם "808s and Heartbreaks", האלבום הקודם של קניה ווסט. בזמן האחרון הוא אולי נפל לתוך הצל של "My Beautiful Dark Twisted Fantasy", אבל צריך לזכור שמדובר באלבום יפה, עמוק ומעציב - אבל גם את הרגש שלו קניה עשה עם הגרנדיוזיות האופיינית שלו. אם כבר אלבום דיכאון, אז עם קונספט, ואם כבר ניכור אז עם אוטוטיון וסינטיסייזרים ישנים ולחלוטין ועד הסוף ועד התו האחרון. "Computers & Blues" רחוק מאוד מהקיצונים הרגשיים של "808s". בזמן שקניה מטיח את הראש שלו בקירות, מייק סקינר יושב לבד. בבית, מול המחשב. ויש לו את הבלוז.

>>> ווסט סייד סטורי: על "808s and Heartbreak"

המניפסט של הסטריטס

כן, זה אלבום שמתרחש בבית. במובן הזה, הוא מזכיר מאוד מבחינת האווירה את "This Is Happening", האלבום השלישי והסופי של לסד סאונדסיסטם. גם הוא הוכרז מראש בתור אלבום פרידה, וגם הוא היה אלבום של הבוקר-שאחרי-המסיבה. בשיר האחרון, "Lock the Locks" (זה השיר האחר-הכי-יפה כאן) על רקע סקסופון לאונג'י וביט פשוט ורך הוא מספר "I'm packing up my desk, put it into boxes. Knock out the lights, lock the locks and leave", ואחר כך מספר על מסיבת הפרידה שלו ש-"starts on the early side and ends in the gutter with a fumble with a colleague in a car". מצחיק שגם כשהוא סופרסטאר בינלאומי, הוא עדיין רואה את עצמו כסוג של עובד משרד, אולי כזה שנראה כמו "המשרד", בגרסה הבריטית, כמובן. וקצת כמו שגרת משרד, עוד מקום שבו רוב הזמן אתה נמצא מול מחשב, עם הבלוז, "Computers & Blues" לפעמים מרגיש כמו שבוע עבודה. לפעמים השירים קצת זולגים אחד לתוך השני ולא נבדלים יותר מדי, אבל מצד שני יש לך כמה חברים ומדי פעם מגיע סוף שבוע שבו אתה נותן לעצמך את כל מה שאתה יכול.

>>> סוף דבר: על "This Is Happening"

>>> מלכי הדיסקו: ככה נפרדנו מלסד סאונדסיסטם

כמה שירים קודם לכן הוא מצטט את קרל מרקס, "You have nothing to lose but your chains", גם אם הוא משמיט את המשפט הקודם והלעוס, "פועלי כל העולם, התאחדו!". כל הכסף וכל ההצלחה לא באמת שינתה את מייק סקינר. הוא עדיין קצת ערס בריטי, chav מה שנקרא, עם ראש מגולח, סיגריה בפה וחיוך עקמומי של חוליגן כדורגל. רק שהוא - וזו פחות או יותר הדרמה שמתבשלת מתחת לפני השטח של כל הסיפור של הסטריטס - הרבה יותר חכם מרוב הסביבה שלו. מהרבה בחינות הוא שייך לתרבות "נמוכה", אבל בתוך רייבים צפופים עם יו-קיי גאראז' רועש הוא חווה משהו אחר מכל האנשים שמסתובבים סביבו, אפילו אם הם לבושים דומה. הוא באמת מתרגש עד עמקי נשמתו. אולי הוא לא היחידי ששוכב מחוק על גג של מכונית ומסתכל על הכוכבים אבל הוא הזה רואה משהו קצת אחר.