איכס, צבי • דירהוף שכחו את כל מה שהם יודעים

Deerhoof - Deerhoof Vs. Evil

היו כמה שנים נפלאות שבמהלכן דירהוף תיפקדו כלהקה שמטיילת על קו התפר בין רעש גיטרות עוצמתי לבין מודעות פופ מדויקת. זה קרה יחסית מאוחר בקריירה שלהם: לקח להם שמונה שנים להגיע לשיא, שנמשך, מסתבר, בין "The Runners Four" מ-2005 ועד ל-"Offend Maggie", שיצא ב-2008. דירהוף נתנו גם הופעה אחת מעולה בתל אביב לפני קצת יותר משנה, שם הם נשמעו בדיוק כמו שהם אמורים זה להשמע: אחת משתי תיאוריות - "מה שהיה קורה אם סוניק יות' היו ממירים את המגניבות בחמידות ביחס של 1:1" או "מה שהיה קורה אם בלונד רדהד היו להקה עם ביצים". עכשיו יוצא "Deerhoof Vs. Evil" ומחרבן הכל.

למען האמת אין רגע אחד חמוץ במיוחד באלבום הזה. העניין הוא שאין רגע באלבום הזה. לפני כמה דקות שוב סיימתי להקשיב לו ואין לי ממש מושג איך הוא נשמע. בשניה ששיר מפסיק להתנגן הוא נשכח לחלוטין. וזה לא שהם ויתרו על הפופ במודע ובכעס, זה לא שהם עברו לעשות אוונגרד. "Deerhoof Vs. Evil" רחוק למדי מהאלבומים הראשונים והמבולגנים-באמת שלהם, כמו "Halfbird" נניח. אז לשם מה נעשתה הרגרסיה המשונה הזאת? לא ברור לי, אבל היא לא מביאה עמה שום שכר ללהקה.

איפשהו בשנות התשעים או אפילו האלפיים עדיין יכולנו להתלהב מזה ש"אף שיר לא מתחיל כמו שהוא נגמר". עניין כזה בגיוון מוזיקלי, אפילו אם הוא למעשה מלאכותי,  היה תגובה הגיונית לפופ המובנה מדי של שנות השמונים או תגובה לרוק האלטרנטיבי-מיינסטרימי, שהיה עסוק מדי בבחישה בקלחת הרגשית הדלוחה שלו עצמו מכדי להתעסק בדברים כמו אסתטיקה. למרבה ההפתעה, בדיוק אלבום כזה - מלאכותי - יצרו דירהוף דווקא היום. זה מביך לא רק לאור העובדה שמוזיקאים כמו Toro Y Moi מצליחים לשלב באופן מושלם, ממש כיום, בין סאונד כאוטי לעניין ורצף מוזיקלי. זה מביך בעיקר לאור שלושת האלבומים הקודמים.

גם חלקי השירים השבורים שיש פה ושמשום מה מודבקים ביחד ליצירות פרנקשטיין גרוטסקיות אינם מאירים אחד על השני באור טוב במיוחד. בעבר, דירהוף השכילו להשתמש בקול הדקיק והמתיילד של סאקומי מוטאזאקי בכדי ליצור משקולת מנגד ללחנים אלימים. הפעם השניים כמעט לא נפגשים ומתקיימים בחלקים נפרדים של השירים. אין לי שום הסבר לעניין הזה. אפשר רק להניח שמשום מה, דירהוף שכחו את כל הדברים הטובים שהם ידעו פעם.

Cold War Kids - Mine Is Yours

לפעמים יש רעיונות כל כך קאנוניים שאתה פשוט מוצא את עצמך חושב בתבניות שלהם, כמו איזה טמבל, ואפילו לא קולט כמה עמוק הם חלחלו. נגיד, וואן היט וואנדר - אם ללהקה היה להיט אחד בלבד וחוץ מזה הכל בררה, אתה פוסל אותם במשיכת כתפיים וזורק אותם לפח הגדוש הזה. אם ללהקה היו שני להיטים, משום מה אתה לא משייך אותם לקטגוריה הזאת, והולך ועושה מעשה טיפשי כמו להקשיב לאלבום החדש שלהם.

במקרה הזה אני מדבר על "Mine Is Yours", אלבום שלישי לקולד וור קידס. כן, הייתה פעם להקה כזאת, היו לה שני להיטים - "Hang Me Out to Dry" ו-"We Used to Vacation". כולם אוהבים מאוד את הראשון, אני דווקא מחבב את השני - יש בו מלודרמת פסנתרים כל כך מגוחכת ומוגזמת שיש בזה משהו מרומם. שני להיטים. זה הכל. לכודים בתוך אלבום חסר משמעות. ואחר כך עוד אלבום כושל. עכשיו השלישי. רוק סחי, מלא בחשיבות עצמית, פזמונים שנכתבו במטרה להיות סוחפים. אתמול ברחוב ראיתי מים מתנקזים לביוב, גם זה סוג של סחף. אל תשכחו להגיד לעצמכם לפני השינה, גם להקה עם שני להיטים יכולה להיות וואן היט וואנדר. ואל תקשיבו לקולד וור קידס.