טיהור אתניקס • מהפכת הפופ של זאב נחמה

עיני העגל שביקורת המוזיקה הישראלית נוטה לנעוץ בפופ הן הסיבה לכך שמעולם לא הבנו את האופי החתרני והמהפכני של אתניקס - אחת הלהקות הכי מהפכניות שקמו כאן

אתניקס
אתניקס | צילום: יח"צ

פתאום יש דיבור על אתניקס. אלבום חדש בדרך, סינגלים ברדיו, ערב מחווה אלטרנטיבי ופרוייקט גרסאות מטאל החזירו לתודעה את ה-להקה של דור הטלכרט, אחרי כמה שנים רזות - בוודאי במונחים של להקה שבשיאה הקפידה להוציא אלבום חדש כל שנה.

 

זו הזדמנות מצוינת לשים בצד את הדאחקות ואת הקטע ההוא עם ה-X ולדבר על אתניקס. להקת הפופ החשובה (או לחלופין: היחידה) בהיסטוריה של ישראל.

רמיקס דאנס

 

השורשים של אתניקס נטועים עמוק בתוך הסינת'פופ של שנות השמונים, שהפיל את המחיצה שהפרידה בין "מוזיקה לריקודים" לבין הדבר האמיתי. זאב נחמה ותמיר קליסקי הם תלמידים מצטיינים של הפט שופ בויז, ואם יש משהו שהם יודעים לעשות, זה לכתוב להיטי פופ ממכרים שלא לוקחים שבויים. היה להם גם מספיק הומור עצמי כדי להתארח ב"קומדי סטור" עם "שיר הטרטע", מפגש פסגה בין שני מותגי העל של שנות התשעים ואירוע מכונן עבור ילדי התקופה (ומי עוד התארח שם? נכון, צביקה פיק).

 

 

אתניקס היו חריגים בנוף גם מבחינת הפרספקטיבה. בניגוד לרוב הקולגות שלהם, שהסתכלו בעיקר פנימה, המבט של אתניקס תמיד הופנה החוצה ובמידה רבה גם אחורה. הם מעולם לא התפתו להסתכלות רומנטית על אוטובוסים של "דן", או לפנטזיות הניינטיז הנפוצות שהפכו את תל אביב לרובע לוהט בלונדון, או לגרסה פחות גשומה של סיאטל. רצף מקרי של אלמנטים מלהיטי אתניקס מבהיר את הנקודה: מדבר, טרשים, גמלים, שפחות, מקדשים, אלים - לא ממש החומרים הקלאסיים ללהיטי רדיו בישראל.

מלחמת פופ

יש בעמדה הזו משהו חתרני: היא מתעלמת כמעט לגמרי מהכאן ועכשיו, ובעצם מקיומה של מדינת ישראל, ואפילו משחררת מדי פעם את הערבים מתפקידם המסורתי כנוכחים-נפקדים. אם להיתלות באילנות גבוהים, אתניקס הם ממשיכי הדרך של התנועה הכנענית ושל רעיון ההשתלבות במרחב (אפילו ללייבל העצמאי שלהם הם קראו "שולטן"). הם גם היו מהבודדים בדורם שהתייחסו במפורש למה שנהוג לכנות "המצב", גם אם הקו הרדיקלי יחסית של תחילת הדרך ("כלב לא נותן ברירה", "הקו הירוק", "קלנדיה") התרכך עם הזמן ועם ההתפתחויות הפוליטיות והפך לשאיפה מעורפלת, פאסיבית, לשקט ("מחר אני בבית").

 

 

המהפכה הגדולה והמשמעותית באמת של אתניקס, זו שהגדירה מחדש את המיינסטרים המוזיקלי הישראלי, הגיעה בעיתוי מושלם, לא הרבה אחרי המהפך בבחירות 1996, שהעלה את נתניהו לשלטון וסימן את שקיעת האליטות הישנות. במהלך מבריק, אתניקס לקחו תחת חסותם את אייל גולן, אז זמר חתונות עם שני תקליטים נידחים מאחוריו, והפכו אותו לנער פוסטר שאפילו האמא הכי פולנייה לא יכולה שלא לחבב.

זה לא שלא היתה כאן מוזיקה מזרחית קודם. גם הקו האוריינטלי של אתניקס היה שם כמעט מהרגע הראשון. אבל שיתוף הפעולה הזה שינה את חוקי המשחק: זו כבר לא היתה חלטורה דלת תקציב, שנמכרת על קסטות בצבעים זרחניים בתחנה המרכזית, אלא חתיכת הפקה מושקעת, כמו, נניח, אלבום של שלמה ארצי. על ההשלכות של המהפכה הזו מיותר לדבר: מספיק לעלות על מונית שירות.

 

אין לי מושג מי וכמה אנשים באמת מחכים לאלבום חדש של אתניקס. במובן מסוים זה גם לא ממש משנה. אתניקס פתחו וסגרו את הפרק שלהם בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית כבר מזמן. התפקיד הרלוונטי היחידי שיכול להיות לבאזז החדש הזה זה להביא להם קצת כבוד.