ניגר, פליז • על "Gutter Rainbows" של טאליב קוואלי

יחסית לראפר שלא טעם הרבה הצלחה מסחרית במונחים של היפ הופ אמריקאי מיינסטרימי, טאליב קוואלי הצליח להפוך למותג שמקושר אוטומטית ליכולת חריזה מדהימה, סגנון ראפ אינטליגנטי ורומנטי, עשיר במטאפורות והקשרים תרבותיים, פלואו ייחודי, קול מזוהה והמון כבוד כראפר. עמיתיו למקצוע מעניקים לו את הכבוד הזה בשירים, ומעריציו עושים זאת לאורך השנים בנאמנות. כשקניה ווסט פרץ לתודעת המצעדים עם "College Dropout", הוא הציג את קוואלי ב"Get 'Em High" כאגדה מהלכת ("You mean Talib, lyrics stick to your rib?"). מאז נחל ווסט הצלחה מסחרית גרנדיוזית וקוואלי נותר בשוליים.

ב"Black Album" ב-2003, ג'יי זי חלק כבוד עצוב לקוואלי, כשהכיר בכשרון שלו ומנגד, במצב הדכאוני של השוק המסחרי. ב"Moment Of Clarity" הוא ניסח את זה בצורה הכי כנה שיש: "If skills sold, truth be told, I'd probably be, lyrically, Talib Kweli". אם הכישרון היה באמת מוכר אלבומים, טאליב קוואלי היה יכול לכבוש את הפסגה.

קוואלי עצמו היה מודע תמיד למקום שהוא תופס בסיפור הארוך והמרתק של ההיפ הופ האמריקני. בראיון שערכתי עמו ב-2007, לקידום הלייבל העצמאי שהקים, בלאקסמית' וערב יציאת "Ear Drum", אלבום הסולו הקודם שלו, הוא לא התבייש להצהיר על כוונותיו המסחריות. "אני בעסקי מכירת התקליטים, לא בעסקי כתיבת המילים", הוא חידד אז והסביר שלמרות שמו שהולך לפניו, רבים עדיין לא מכירים אותו וזוהי מטרתו האמיתית. ועל אף המודעות מעוררת ההערכה שיש לקוואלי ביחס לעצמו, נדמה שבאלבום הסולו החדש שלו, "Gutter Rainbows", הוא לא עושה שום דבר שונה מהאופן שבו פעל עד עכשיו.

קוואלי דיגיטלי

אלו הן בשורות חצי טובות עבור המעריצים של קוואלי. מצד אחד, הוא לא מנסה לשחרר פזמונים קליטים והפקות מושחזות במינון מוגזם. מהצד השני, הוא גם לא מעביר תחושה של התפתחות כאמן סולו, תחושה שדווקא עוברת באלבום המשותף האחרון שלו עם היי-טק מהשנה שעברה, "Revolution Per Minute". נכון שמושאי הכתיבה שלו משתנים עם השנים. כך למשל את "Get By" המעולה מ-2002, המנון גטו מושלם שהפיק קניה ווסט וגם זכה להצלחה במצעדים, מחליף באלבום הנוכחי, "So Low", שנשאר עם המקהלה העוצמתית ברקע אבל מחליף את התמה מהמאבק לשרוד בחיי השכונה, למאבק הפנימי של קוואלי לשרוד את השינוי הכלכלי המבורך שעובר עליו. אבל בתוך המכלול של "Gutter Rainbows", ובעיקר מהבחינה המוזיקלית הכוללת (פלואו וביט), נדמה שקוואלי לא שינה מאום.

הקו הרציף הזה שהוא מציג, מעורר תהייה גדולה יותר כעת, כשקוואלי משוחרר לחלוטין מחברת תקליטים גדולה שמשפיעה על בחירותיו האמנותיות. אחרי חיבור ללייבל רוקוס שנכבש על ידי גפן (והוציא את הקיטור לרוב אמניו) ואחרי חיבור לוורנר בראדרס באלבום הקודם, קוואלי זכה לשחרר את אלבום חלומותיו לכאורה - הפקה עצמאית והפצה דיגיטלית בלבד, לעת עתה (עסקת הפצה כהארד-קופי, עומדת על הפרק). בחירת המפיקים (13 מפיקים שונים ל-14 שירים), ההחלטות האמנותיות והחופש המוחלט היו ברשותו, ועם זאת, נדמה שהשינוי לא מורגש כלל בין הרצועות השונות.

שלום, מיינסטרים!

ההתחלה של "Gutter Rainbows" מבטיחה. "After The Rain" הוא אינטרו Fאנק שמכניס לאווירה הנכונה, "Gutter Rainbow" הוא חימום נעים על רקע ביט מלא עוצמה, ומילים עמוסות בתשבוחת עצמית טיפוסית לז'אנר. אחריו מגיע "So Low" מלא ההעצמה לנפש, עם ביט נפלא של Shuko, מפיק גרמני עסוק שפרץ באמריקה בזכות העבודה שלו עם הראפר סייגון, ומיד אחריו הפנינה האמיתית הראשונה באלבום, "Palookas" הנפלא, שמארח את שון פרייס בתיאום גוון קול מושלם בין השניים ועם השורה הקליטה והחוזרת, "You ain't got a verse better than my worst one".

אבל אחרי הרצף הראשוני של ההבטחות, קוואלי פונה למחוזות הניאו-סול הפזמוני הדביק עם מילים שטחיות על טיסות במחלקה ראשונה ("Mr. International"),  לביט מציק של קרייסיס וקיטורים מאוסים על הדור הצעיר של הראפ ("I'm On One") ולקטע פרווה לא מזיק ולא מועיל בסגנון ג'אם מאולתר עם סימפולי ג'יימס בראון ברקע ("Wait For You").

יש לילד שלכם פוטנציאל

 עד שלא מגיע "Cold Rain", שיר שהוא מציאה אמיתית ומשובחת בכל אספקט מוזיקלי שבו, בתוך ערימה של שירים סבירים עד טובים, קוואלי מצליח אפילו להמאיס מעט את הקול הייחודי שלו ביריקה מאסיבית של מילים שלא מצליחות לגעת ברגש כמו בדרך כלל ואפילו עוברות ליד האוזן. כל מה שקורה משם והלאה -  להוציא את "Uh Oh" החביב שמארח את בת חסותו של קוואלי, ג'ין גריי - יושב על מה שנדמה כלופ אינסופי ומונוטוני של אותו הדבר, אפילו כשהקצב משתנה.

הביקורת על קוואלי מחמירה יותר מבדרך כלל עם מה שבסך הכל יכול להיות אלבום נעים למדי, רק בגלל שמדובר באיש ובשם שהולך לפניו. שיתופי פעולה מבריקים שנושפים בעורפו מן העבר - אלו עם היי-טק, ובלאקסטאר האגדי עם מוס דף - הם הוכחה ניצחת ליכולת שלו לזהור בשותפות, ואלבומי הסולו שלו, מאז ומתמיד, הצטיינו מאז ברמה אחידה של מוזיקה טובה, שלא מצליחה לעלות אל מעבר לטוב. אחרי אלבום מבריק של קנייה ווסט בשנה שעברה, שלא חטא בפזומנאות יתר ומוזיקת קצה נסיונית של ביג בוי באלבום מצויין לא פחות, קשה לומר שאי אפשר להצליח גם במצעדים וגם ברמת המוזיקה. העצמאות החדשה של קוואלי יכולה להיות עבורו השער למציאת הדרך למכור כישרון, כפי שאמר ג'יי זי. אבל בינתיים נדמה כאילו הוא עצמו עוד לא מצא את הקול האמיתי שלו מחוץ לקירות התעשייה.