באזז מוצדק • הכירו את באזזקוקס

פיט שלי והווארד דיבוטו אולי נפגשו עוד קודם, אבל הבינו מה הם באמת רוצים לעשות רק כשראו את הסקס פיסטולס מופיעים בלונדון בתחילת 1976. הם כל כך התלהבו שהחליטו להביא את הפיסטולס למנצ'סטר, לשתי הופעות שנכנסו להיסטוריה של הפופ בזכות ההשפעה שלהן על כמה מהנוכחים בקהל: בין היתר היו שם מוריסי, איאן קרטיס ומארק אי. סמית. בהופעה השנייה, באזזקוקס (בלי ה' הידיעה), הלהקה של שלי ודיבוטו, כבר היתה להקת החימום.

לשני המייסדים הצטרפו הבסיסט סטיב דיגל והמתופף ג'ון מאהר (היה אז במנצ'סטר עוד איזה ג'ון מאהר אחד, אבל בשביל להמנע מבלבול הוא שינה את השם לג'וני מאר). ב-1977, רגע אחרי שהוציאו אי.פי ראשון, דיבוטו עזב את הלהקה לטובת להקת הפוסט פאנק האפלולית מגאזין. שלי החליף אותו כסולן, ותור הזהב של הלהקה התחיל.

הסינגל הראשון של באזזקוקס, "Orgasm Addict", הוא שיר מצחיק ובוטה בטירוף על חדוות המין, שמתחיל בצורך להסביר לאמא את הכתמים על המכנסיים ומסתיים בגניחות קולניות וברשימה של פרנטרים מפוקפקים. אחריו הגיע רצף שלא ייאמן של להיטים קלאסיים: "What Do I Get?", "I Don't Mind", "Love You More", "Promises", "Everybody's Happy Nowadays" - כולם בונבונים, אחד אחד, וכל זה בשנה וחצי.

מערכת יחסים רצינית

באזזקוקס היו להקה יוצאת דופן בנוף של הפאנק הבריטי: בזמן שלהקות אחרות שרו בזעם על פוליטיקה, ניסו להיראות מסוכנות והתנערו מהשפעות חיצוניות, הם העדיפו לכתוב שירי אהבה קלילים ולא טרחו להסתיר את האהבה שלהם לפופ הבריטי של הסיקסטיז. הלהיטים שלהם נשמעו כמו סינגלים של הקינקס שמנוגנים במהירות כפולה. מכיוון שכמו הקינקס גם באזזקוקס היו להקה של סינגלים, הדרך הכי טובה להכיר אותם היא דווקא אוסף: "Singles Going Steady" המעולה, אחד האלבומים הכי כיפיים בעולם.

הלהיט הכי גדול של באזקוקס הוא "Ever Fallen in Love (With Someone You Shouldn't've Fallen in Love With)", שיר אהבה נכזבת נצחי עם לחן נהדר ומדבק, שמופיע כמעט בכל אוסף פאנק או גל חדש שיצא אי פעם. מאז שיצא ב-1978 הוא זכה ללא מעט קאברים, כשהפרשנות הכי מוצלחת היא בגרסת הסול-אייטיז החלקלקה של פיין יאנג קניבלז.

הקריירה המקורית של באזזקוקס, כמו של רוב להקות הגל הראשון של הפאנק, אמנם היתה די קצרה (הם התפרקו ב-1981) אבל המורשת המפוארת שלהם המשיכה להדהד בכל מה שעשו אחריהם: מהפאוור פופ של האייטיז, דרך להקות בריטפופ כמו פאלפ ובלר ועד לארקטיק מאנקיז, שבטוח חרשו על "Singles Going Steady" לא מעט. אחרי שהם מיצו, פחות או יותר, את עניין קריירות הסולו, הם חזרו להופיע בסביבות 1989, הוציאו אלבום ב-1993 (ועוד ארבעה מאז - האחרון מביניהם יצא ב-2006), והספיקו לחמם את הטור האחרון של נירוונה (קורט קוביין היה מעריץ שרוף של הבאזזקוקס) ב-1994. ההופעה הצפויה שלהם בת"א (בתקווה שנשכיל להמנע עד אז מתקריות ימיות), היא הזדמנות מעולה לראות איפה הכל התחיל.

>>> כל המידע: באזזקוקס יופיעו בישראל