הסמויה • על החדשים של Wire ו-Gang of Four

ההשפעה של להקות פוסט פאנק כמו Wire ו-Gang of Four על המוזיקה האלטרנטיבית של ימינו כל כך משמעותית, שמוזר להגיד שהן "חוזרות". התחושה היא כאילו הן היו פה כל הזמן. קשה לחשוב על להקה שהוזכרה יותר מגאנג אוף פור בביקורות מוזיקה בעשור האחרון. בגלגולים המקוריים שלהן הן השתמשו ברוח החופשית של הפאנק כדי לפרק ולהרכיב מחדש את ההגדרה של "שיר פופ". האלבומים החדשים שלהן, לעומת זאת, הם כבר סיפור אחר.

באלבום החדש של ווייר, "Red Barked Tree" יש קצת מכל דבר: הוא מתחיל רגוע עם "Please Take", שבפזמון שלו קולין ניומן מבקש בנימוס ממישהו להזדיין לו מהפנים, כדי שלא נטעה חלילה לחשוב שווייר זקנים מדי לרוקנ'רול. מאוחר יותר זה ממשיך בחזרה לשורשים עם כמה יציאות פאנקיסטיות (רוצים לנחש כמה זמן נמשך "Two Minutes"?), ונסגר בשני שירים פסיכדליים ארוכים מדי, "Down to This" ושיר הנושא. ווייר אולי נשמעו מהפכנים ופורצי דרך לפני שלושים שנה, אבל היום קשה לדמיין מישהו שהאלבום הזה יפיל אותו מהכסא, ככה שבסופו של דבר נשארנו עם כמה שירים לא רעים, ושניים טובים באמת: "Clay" ו-"Adapt".

גאנג אוף פור, לא נעים להגיד, נשמעים ב-"Content" רלוונטיים בערך כמו שהייתם מצפים מלהקה שלא הוציאה אלבום מאז 1995. הבס עדיין דומיננטי, הגיטרות עדיין עצבניות, האווירה עדיין קלסטרופובית, אבל זה פשוט לא עובד. גאנג אוף פור תמיד היו להקה רפטטיבית, אבל כאן באמת קשה להבדיל בין השירים, שרובם נשמעים כמו סקיצות לא מאוד מוצלחות של הרד הוט צ'ילי פפרז (אולי הלהקה שהכי הושפעה מהם). מילא זה, אבל את "Fruitfly in a Beehive" (ממש שיר עם מנגינה, לא דבר מובן מאליו באלבום הזה) סטינג או בונו היו יכולים בכיף לשיר בלי שמישהו יניד עפעף. השיר היחיד שמזכיר את גאנג אוף פור של פעם הוא "I Can't Forget Your Lonely Face".

אפשר להתבאס משני האלבומים הבינוניים האלה, אבל אין טעם. אם אלה היו אלבומי בכורה של להקות חדשות, אף אחד לא היה שם לב אליהם. אבל גם גאנג אוף פור וגם ווייר עברו את הנקודה שבה אלבום חדש שלהן מהווה אירוע, והרלוונטיות היחידה שלהן היום היא כהשפעות. אם הן מפגרות בכמה צעדים אחרי הילדים שהושפעו מהן, זה לגמרי בסדר. קוראים לזה חילופי דורות.