דה פול איז דד • על ההופעה של The Fall בת"א

לגבי ההופעה של דה פול בבארבי ת"א יש שתי אפשרויות. או שהיה ממש טוב או שהיה גרוע.

נניח שהיה גרוע. יש שתי אפשרויות. או שמארק אי סמית' מודע לזה שמה שהוא עושה הוא סוג של תרמית רוקנ'רול גדולה או שלא. נניח שהוא מודע לזה. הקהל השתגע, הריע, ביקש עוד. או שהקהל מודע לזה שמארק אי סמית' עובד עליו או שהוא לא מודע לזה שמארק אי סמית' עובד עליו. נניח שהקהל מודע לזה שמארק אי סמית' עובד עליו: אז זה קהל מצוין, שיודע להעריך בדיחה טובה, "I've Been Duped" שרים דה פול כשהם עולים למה שנראה כהדרן אחרי הופעה של חצי שעה - ואז משם נשארו לעוד שעה ומשהו. נניח שהקהל לא מודע לזה שמארק אי סמית' עובד עליו - אז מארק אי סמית' גאון. בעצם, הוא גאון מה שלא נניח.

נניח שהיה גרוע, אבל שמארק אי סמית' לא מודע לזה שהוא עובד על כולם. זה אומר שהוא בעצם המציא את עצמו בתור אליל רוקנ'רול בלתי סביר, אבל שכולם מוכנים להצטרף אליו להזיה הזאת. יש פה שתי אפשרויות: או שהם מודעים לזה שהם רוכבים על עגלה של משוגע, או שהם לא מודעים לזה. נניח שהם מודעים לזה - אז מדובר בקהל מצוין. ואם הם לא מודעים לזה, כנראה שההזיה ממש טובה.

עכשיו נניח שהיה טוב, טוב מאוד, אפילו מצוין. נניח שמארק אי סמית' הוא אליל הרוקנ'רול הבלתי סביר ביותר בתולדות המוזיקה. יש שתי אפשרויות: או שכל זה קרה באמת, שהתמהוני הזה הצליח להקים להקה סביבו ולהחליף אינספור נגנים ולהקליט 28 אלבומים עם כמות בלתי ניתנת לספירה של שירים, טקסטים חדים שכולם נשמעים אותו דבר במלמול המנצ'סטרי העבה שלו - או שמארק אי סמית' עדיין עובד בנמל כמו שהיה לפני דה פול. יתכן שהוא מעולם לא הקים את הלהקה הזאת, מעולם לא הפך להיות "מישהו", אבל חולם אותנו בתור הקהל שלו. זאת אפשרות שלא ניתן להתעלם ממנה לחלוטין.

הדוד מבריטניה

אז ב-2011 דה פול עולים לבמה, מונהגים בידי מארק אי סמית' שיכור אחד, בן 53, וההתנהלות הפאשיסטית שלו על הבמה גורמת לך להבין שממש לא אכפת לו מה אתה חושב, אבל שעצם קיום הלהקה הפך את החיים שלו למעין חלום. שזה בהחלט יותר כיף מכל שטות אחרת שהבריטי המכוער הזה, שעונד על פניו הבעה חמוצה-זועפת נונסטופ, היה יכול לעשות. אמרתי פאשיסטית? פחות או יותר התכוונתי לזה: ראיתי בחיים שלי הרבה להקות על הבמה, אבל אף פעם לא ראיתי להקה שבה כל החברים מפחדים, ואני מתכוון לזה, מפחדים מהסולן. זה לא קשור רק בזה שלחבר להקה בדה פול יש בטחון תעסוקתי בערך כמו שיש לפליט אריתראי ושמארק אי סמית' פיטר כבר נגנים גם תוך כדי הופעה (יש ספר שלם, "The Fallen", שמוקדש למעקב אחר כל נגן ונגן שעבר בדלת המסתובבת הזאת). אבל הטיפוס הזה עולה, שר, ממלמל, קורא מדפים, יורד מהבמה כשבא לו, מחליף חולצה (אופסטייג'), מפנה את הגב לקהל חצי מהזמן. בקיצור, עושה כיף, בזמן שהלהקה נותנת עבודה, כי זה מה שאפשר לעשות בנוכחותו של יוצר גדול כמו מארק אי סמית': לתת לו את הטוב ביותר ולקוות שזה יספיק לכמה שיותר זמן, כי למרות הכל, לקחת חלק במשהו כמו דה פול זו בטח חוויה ייחודית. בכל מקרה, הוא עושה לחלוטין מה שהוא רוצה. גם כשזה פחות או יותר להרוס שיר. גם כשזה לרדת מהבמה ולדפוק לקלידנית על הקורג עם המיקרופון שלה, במה שנראה כמעין קוקסלאפ מוזיקלי.

ועדיין, זו להקה עם וייב-במה משונה ביותר. כן, זה קשור גם לחוסר האיזון המוחלט בין הסולן לנגנים שלו, שמתנהלים סביבו כאילו היה סבא זקן ותמהוני שיושב על מיליונים ואסור לעצבן אותו פן תנושל מהירושה. זה קשור למוזרות הכללית של מארק אי סמית' (חבר שלי שראה אותם מופיעים במנצ'סטר - ואמר שהיה על הפנים - עקץ באופן מבריק למדי, "אם מארק אי סמית' יקבל אלצהיימר, אתה חושב שמישהו ישים לב?"). זה קשור לזה שהקהל לא מזהה את רוב השירים אבל משתולל בכל זאת (עיקר השירים שנוגנו היו מהאלבום האחרון, שיצא ב-2009, "Our Future Your Clutter". גם שאר השירים היו מהאלבומים האחרונים - "The Real New Fall LP Formerly Country on the Click" שיצא ב-2003 או "Reformation Post TLC" מ-2007. לא שזה משנה, כי הסאונד שלהם לא באמת השתנה מאז 1976.

The Fall c'est moi

המוזיקאי האדיר ג'פרי לואיס, שכתב על דה פול שיר שנקרא "The Legend of The Fall" מסיים אותו באבחנה תמוהה אבל די גאונית: "And no other band has ever been like The Fall / Except for the Grateful Dead". גם הגרייטפול דד הם להקה עתיקה עם קהל מעריצים אדוק ואובססיבי וקטלוג מוזיקלי עצום (אם כי אצל הדד זה יותר בזכות הקלטות של הופעות ואצל דה פול בזכות הקלטות אולפן). מצד שני, לדה פול מעולם לא היה "Dark Star". או "Truckin'". זו להקה כמעט ובלי קאנון (חוץ מ-"Repetition", אולי). מי שרוצה להתעמק בדה פול, צריך לצלול לתוכם לבד ולהצמד לאיזשהו חוף ולהסתדר איכשהו. זאת להקה שלא עושה הנחות.

כשהם מנגנים את "Theme From Sparta F.C" ה-מב-ריק, באמת אחד מהשירים הכי גדולים שלהם, עולה לי לראש עוד השוואה: דה פול הם באמת קצת כמו מועדון כדורגל (אפילו שהטקסט עצמו לועג לאוהדים אלימים). מועדון כדורגל בעייתי. שחקנים נשאבים פנימה או עפים החוצה על פי גחמת המאמן ועדיין כולם רוצים להשתתף. האוהדים מסורים באופן פנאטי למטרה. סך הכל דה פול לא לקחו אליפות כבר די הרבה שנים אבל כל אלבום שלהם הוא עליות וירידות ואיכשהו בכל פעם שמתחשק לקבור אותם הם חוזרים לעוד קצת. גוסטב פלובר אמר פעם על הרומן הגדול שלו: "מדאם בובארי, זה אני" ("Madame Bovari, c'est moi"). האם הוא התכוון לכך שהוא הדמות או שהוא היצירה, שהיא חייו? כך או כך אפשר לגמרי להדביק את ההתבטאות הזו גם על סמית'. הוא דה פול. והלהקה הזאת לא תיגמר עד שהוא ימות.

אבל אם נשים את כל העירפול בצד - האם זו הייתה הופעה טובה? האם דה פול הם להקת לייב טובה? קשה לענות על זה באופן חד משמעי. זו בהחלט להקה בעייתית. הנגנים רועשים מדי, מארק אי סמית' יכול להיות חריף לחלוטין בשיר מסוים ואז מטושטש ומתסכל בשיר הבא. אבל מה לעשות שבכל הפגמים האלה טמון בדיוק היופי של הלהקה הבלתי צפויה הזאת, שהיא "תמיד שונה אבל תמיד אותו הדבר"? הרישול שבו דה פול מנגנים לייב מפתיע, במובן מסוים, בהתחשב בעובדה שבאופן עקבי לחלוטין הנגינה באלבומים שלהם תמיד מהודקת בטירוף, אבל על הבמה הם מתפרקים. הייתי כותב "להנאתם", אבל למען האמת, זה לא תמיד נראה שהם נהנים.

בסופו של דבר לא נראה שאת דה פול יותר מדי מעניין מה הולך בקהל, ודווקא משהו בזלזול הזה סוחף לחלוטין. זו להקה שמשחקת לחלוטין לפי החוקים הדפוקים שלה ואין מה לעשות. באת להופעה של דה פול, הסכמת לתת את עצמך למארק אי סמית' לשעתיים. באת, ראית את דה פול בהופעה. הם להקה מיתולוגית. מה, באמת תהיה מהשמוקים האלה שהולכים ואומרים אחר כך "ראיתי את דה פול לייב, והם היו גרועים"? לא. עדיף לצאת גבר ולהודות, כמו ביציאה ממוזיאון, "ראיתי את דה פול בהופעה. וואלה, לא הבנתי כלום".