קונטרבס בבלון • על אלבום הבכורה של יהוא ירון

"דברים יומיומיים כאלה" הוא אמנם אלבום הסולו הראשון של יהוא ירון, אבל השם שלו אמור לצלצל מוכר לפחות למי שמסתובב בקילומטר המרובע של האוזןבר. בשנים האחרונות הוא והבס שלו עשו קילומטרז' די מטורף (בין היתר עם רות דולורס וייס, פאניק אנסמבל, אביב גדג' ודניאלה ספקטור), כשבמקביל הוא מופיע עם חומר מקורי, שסביבו כבר הספיק להיווצר באזז די רציני.

כבר מההתחלה די ברור שהעניין ב"דברים יומיומיים כאלה" הוא המילים. הטקסטים של ירון, בהתאם, מכוונים גבוה, כולל ההתייחסות הבלתי נמנעת (וההשוואה הבלתי הוגנת) למאיר אריאל ("שוב אני מוצץ גבעול שמישהו אחר השאיר", הוא בעצמו מכה על חטא ב"לא זמן טוב", השיר הכי טוב באלבום). על רקע הבינוניות הכללית מסביב, השאפתנות הזו היא כמובן עניין מבורך, וחשוב לציין שירון הוא לא אריק ברמן - כלומר, הוא כותב די מוצלח, שעומד במשימה שלו בכבוד יחסי. אבל בשביל לשים את המילים בפרונט, אתה חייב להיות כותב לא פחות ממעולה, וכאן אין יותר מדי שורות מבריקות. ככה יצא שהטקסט המצטיין באלבום הוא בכלל "שלושה שירים שלא נכתבו חלק א'" של נתן זך (שממנו לקוח גם שם האלבום).

ההיעדר הזה רק מודגש על ידי התובענות של "דברים יומיומיים כאלה", שבנוי על לחנים ועיבודים מפותלים באווירהקברטית אפלולית, כולל שימוש אינטנסיבי באקורדיון (בוריס מרצינובסקי, אחד עם קילומטרז' דומה לזה של ירון). האווירה הזו מתחלפת מדי פעם בהתפרצויות של רעש - רגעי השבירה האלה ("קומי", "ערפל סמיך") הם גם המוצלחים יותר באלבום, אבל רוב הזמן נדמה שכל העסק עובר הרבה יותר טוב בהופעה.

למורכבות המוזיקלית צריך להוסיף גם את ההגשה הלא קונבציונלית של ירון, שאני מניח שיהיה הראשון להסכים שהוא לא "זמר" במובן המקובל של המילה. לעומס הזה יש פוטנציאל להתיש, ולא עובר הרבה זמן עד שהוא מתחיל לממש אותו. השיר היפה של זך, למשל, מתפספס בדיוק על הסעיף הזה. יש לי הרגשה שגם ירון הבין את זה, ואולי הסיבה שכמעט חצי מהשירים באלבום לא מגרדים שלוש דקות. אולי כדאי בכלל לראות את "דברים יומיומיים כאלה" כאוסף שירים לא רעים שעדיף לצרוך במנות קטנות, כי כיחידה שלמה הוא לא ממש עושה חשק לחזור אליו.