הפלגה לשום מקום

בריטיש סי פאוור הם שישה חבר'ה מברייטון, עם נטייה מטרידה לוותר על שמות פרטיים, ושניים מהם אחים, שזה תמיד דבר מבאס לגלות על להקה. לפני עשר שנים הם הוחתמו בראף טרייד, ומאז הוציאו ארבעה אלבומים, אף אחד מהם לא מוצלח מספיק כדי להפוך אותם ללהקה גדולה, מה שלא היה נורא אם המוזיקה שלהם לא הייתה מיועדת באופן כל כך מובהק להמונים. למען האמת, גם ככה זה לא נורא.

לפני שלושה חודשים הם הוציאו אי-פי בשם "זאוס", ובאלבום החדש שלהם, "Valahalla Dancehall", הם זזו קצת צפונה, אבל המשיכו באותו קו: בוולהאלה גר בכיף אודין, אבי האלים במיתולגיה הנורדית. שם שהוא לא יותר מרפרנס חלול, שאולי מצלצל טוב אבל בעצם לא אומר כלום. בקצב הזה, אני מניח שזה רק עניין של זמן עד שהם יקליטו קאבר ל"כמו האלים" של אתניקס. ללהקה גדולה הם כנראה כבר לא יהפכו.

איפה המיתולוגיה?

"ולאהלה דאנסהול" נפתח מהיר ועצבני (אבל לא באמת) עם "Who's in Control", שנשמע קצת כמו מחווה לפיקסיז, או ליתר דיוק, לקינגז אוף ליאון מחקים את הפיקסיז (כולל צרחות בפזמון והכל). פתיחה שמייצגת לא רע את החלק הרועש יותר של האלבום: פוסט-פאנק נוח להאזנה, מופק מאוד, מכוון אצטדיונים, שלא פעם מעלה על הדעת - אלוהים ישמור - את קולדפליי או הקילרז. הבעיה היא שאין כאן כמעט שירים חזקים באמת. אם בכל זאת מתאמצים, אפשר לציין את "Stunde Null" ("שעת אפס" בגרמנית, עוד מחווה ריקה שאמורה כנראה לקבל נקודות על מגניבות).

החלק השני של "ולהאלה דאנסהול" מורכב מהשירים השקטים והמינוריים יותר. למרבה הצער, חלקם כל כך שקטים ומינוריים - שלא לומר מונוטוניים - עד שעוד בזמן שמקשיבים להם אפשר לשכוח איך הם הולכים, וגם שיר מוצלח כמו "Once More Now" מאבד מהמומנטום שלו כשהוא נמתח על פני יותר מ-11 דקות. בולטים לטובה "Luna", שמזכיר קצת את סווייד המאוחרים, והסינגל החמוד "Living is So Easy", שבו נפגשים כל הצעירים החתיכים וחסרי הדאגות במסיבה. שייהנו.

בסך הכל,"ולהאלה דאנסהול" הוא לא אלבום רע. הוא בעיקר אלבום משעמם, בלי אף שיר מעולה ממש, שעושה חשק לשמוע משהו טוב באמת. אין בו שום דבר שיבדיל את בריטיש סי פאוור ממיליון להקות אחרות שמסתובבות באותם אזורים ונשמעות פחות או יותר אותו דבר. הם יכולים להתחנף לכוחות עליונים כמה שבא להם - חוץ מהשם אין כאן שום דבר מיתולוגי.