קריאת המאזין • על האלבום החדש של jj

לעיתים רחוקות מאד קורה שאלבום מסוים מתמצת את עצמו לחלוטין בכמה שניות נתונות מתוכו, כאשר הן בכלל לא נועדו להגיד משהו "רחב יותר". זה כן קורה ב-"Kills", האלבום/מיקסטייפ החדש של ההרכב האלקטרוני השוודי jj. באופן ספציפי, זה קורה בטראק הרביעי מתוכו, "Kill You". על רקע הביט של "Paper Planes" של M.I.A, שמתנדנד בין פייד אין לפייד אאוט, שרה אלין קסטלאנדר "I wanna die, so I get high". ככה. להיט מיינסטרים גדול + רצון למות + חשק לוויד. זהו בגדול המכניזם של "Kills".

בעשרה טראקים jj כמו מאזינים מרחוק, מתוך ערפול חושים מסוים, לתחנת רדיו שמישהו ערך את הפלייליסט שלה בעצלות מוחלטת. האוטוטיון החולמני והסינטיסייזרים הרכים שהם סימן ההכר לסאונד של jj פוגשים כאן להיטים בקנה מידה של "Still D.R.E", "Empire State of Mind" ולבסוף גם "Power", "Runaway" ו-"Dark Fantasy" של קניה ווסט, מתוך האלבום האחרון שלו. המפגש המוזיקלי הזה מעניין בעיקר כי הנסיבות הרגשיות שלו לא לגמרי ברורות. jj מרגישים לחלוטין בנוח עם הקלישאה, עם השחוק. לאו דווקא מבחינת הסאונד שלהם. כלומר, לא, הוא לא מקורי במיוחד. אבל לא זה העניין: העניין הוא שאף פעם לא הבנתי את התעוזה, או החוצפה, או חוסר המודעות העצמית (או אפילו הבורות) שבהתעסקות עם ביט שהוצמד כבר באופן מוחלט ללהיט אחר. אני מבין את תרבות המיקסטייפ, ואת הלגיטימציה שהיא נותנת לשימוש בביטים של אחרים, אבל יש את זה ויש את TI שמשתמש ב-"Paper Planes" בהקשר מוזיקלי קרוב מדי למקור.

לסרס את הראפר

כיוון שב-"Kills" חומר הגלם הוא היפהופ פופולרי במיוחד, והסאונד של jj רחוק מאד מכל דבר שאפשר להגדיר כגנגסטה, הקטעים כן מוצאים מחוץ להקשר המיידי שלהם ולכן מעניינים לפחות בהתחלה. חוץ מ-"Pressure is a Priviledge" (מבוסס על "Under Pressure" של דרה), הפרשנות הלכאורה-פופית, או לכל הפחות רכה, למוזיקה "קשה" יותר שעושה את המיליונים שלה, עובדת ברמה הרעיונית (כל הזמן) וגם ברמה המוזיקלית (חלק גדול מהזמן). אני לא בטוח אם זה עובד על המאזין הקז'ואלי כמו שזה בטוח יעבוד על אנשים שמתעניינים ביחסים התרבותיים בין ז'אנרים, בין מרכז לשוליים, בכלכלה שבין פופ אלקטרוני שוודי לבין ראפ מיינסטרים אמריקאי. למרבה המזל, רוב הקטעים כאן פשוט נשמעים מספיק טוב בשביל שהם יעמדו בפני עצמם, ויצליחו אפילו להתעלות על המשקל של הציטוט שבו הם משתמשים בשביל להגיד את שלהם.

אבל מה jj מנסים לומר, בעצם? זו שאלה טובה באמת. האם הדקונטקסטואליזציה שנעשית כאן, מפנטזיות הכוח של קניה ווסט וד"ר דרה, או המיליטנטיות ההולכת ומתמסחרת של M.I.A, לרכות החולמנית הסקנדינבית הזאת, היא בעצם בדיחה על חשבונם, הוכחה שהאיש החזק ביותר בעולם הוא לא זה שמייצר את כוח הגלם אלא מי שעושה את הרמיקס, ויכול לעשות מה שהוא רוצה, להגחיך את מי שהוא רוצה? כן, זו ההיפותזה של "wanna get high".

אבל יש גם את ההיפותזה של "I wanna die". אין מה לעשות, רוב הזמן, למרות שחומר הגלם שמח וקצבי, ולמרות שלאורך רוב "Kills" ה-BPM משמעותי, ניכרת אווירה של עצב. יתכן שערפול החושים הזה, שמשטח את המוזיקה הנצרכת, הוא בעצם האזנה דיכאונית באופייה, שכופה את העמדה של המאזין (ובמיקסטייפ שכזה האמן נמצא קודם כל בתפקיד של מאזין) על תורמי האיברים לשירים. ויש גם את האופציה הסבירה ביותר. "I wanna die, so I get high". הנחש נוגס לעצמו בזנב. שמישהו יעביר לו את הבלאנט לפני שהלסתות שלו ננעלות.