עונת הברווזים • ביקורת: "Endlessly" של דאפי

אז ככה. יש לי עצה. אם האלבום שלכם הוא לא אלבום לייב, אל תפתחו אותו במחיאות כפיים. זה בערך כמו שרוני הייתה סופרסטאר עוד לפני שהוציאה פיפס. זאת יוהרה מיותרת. אין מה להרוויח ממנה וקל מאד לצאת ממנה מושפל. במקרה של "My Boy", השיר שפותח את "Endlessly", אלבומה השני של דאפי - האפקט שהוא מייצר כאשר הוא נפתח בקול תשואות, הוא כמעט קומי.

הקול של דאפי הוא חריג מאד עבור זמרת פופ. הוא מאונפף, גבוה מאד, עם טיפונת של חוצפה בריטית ומניירות הילדה-בת-שבע של ג'ואנה ניוסם. הוא קול משעשע ומיוחד, שמתאים מאד לשירי פופ קצביים ומתוקים, אבל יוצא מגוחך לחלוטין בסביבה רצינית/דרמטית יותר. מחיאות הכפיים והמקצב המארשי-קרקסי מכוונות זרקור ענק על דאפי והמיקרופון שלה, וכשהיא מוציאה את היללות החמודות האלה בנסיבות כאלה - ועוד עם טקסט איום ונורא, כמו כל הטקסטים באלבום הזה, למעשה - אפשר להגיב רק בפרץ צחוק. מה עוד גם שהשיר תפל לחלוטין, מהסוג ששוכחים עוד תוך כדי האזנה - עד כדי כך שכשמגיע סימפול נוסף של מחיאות כפיים בהמשך השיר, לקח לי רגע להזכר שהיה כזה גם בתחילת השיר. עד כדי כך הוא לא נתפס בראש, עד כדי כך הוא לא ראוי למחיאות הכפיים האלה.

ימי חיינו, פרק 30,913

שלא יהיה ספק, "Endlessly" הוא אלבום לא טוב, אפילו גרוע, אבל הוא לא בהכרח רע עד השורש כמו כל מיני קייטי פריות או קישות שכאלה. דאפי עצמה חמודה. היא חמודה כשהיא מחייכת חיוך בלונדיני מתוק וקצת מטופש על העטיפה של האלבום, היא חמודה כשהיא שרה עם המניירות הקצת מפגרות האלה שהולבשו עליה שעושות ממנה איזו דיווה סטייל ננסי סינטרה או דאסטי ספרינגפילד שהיא לא ולא תהיה, היא חמודה כשהיא משחקת בשדה שלה של הפופ הלילי-אלני עם "Well, Well, Well" - סינגל חמוד, קליט, קצבי, כל מה שהמוזיקה של דאפי צריכה להיות. קווסטלאב המדהים מהרוטס על התופים. הפקה טובה, גם אם ריפאוף חסר בושה ממה שמארק רונסון היה עושה בימי "Version". אולי היא כל כך חמודה שלאף אחד פשוט לא היה נעים להגיד לה שהיא שרה מצחיק? אולי. אבל חמידות זה ממש לא מספיק בשביל לסחוב אלבום, גם אם הוא קצר נורא (33 דקות, עשרה שירים). "Endlessly", למרות הכוונות הטובות, הוא - מה לעשות - אלבום גרוע.

אבל הוא לא סתם אלבום גרוע, אלא אלבום שנעשו בו טעויות חמורות, בטח בהתחשב בעובדה שהוא הוקלט בהפקתו ובהשגחתו של אלברט האמונד (אביו של אלברט האמונד ג'וניור מהסטרוקס), מלחין פופ ותיק ומנוסה שעבד בין השאר עם טינה טרנר. ברמה הטכנית נטו, הוא עשה, כצפוי, עבודה של מקצוען. כל הכלים באלבום מוקלטים מעולה, העיבודים עשירים. הגרסאות האינסטרומנטליות של האלבום, אם היו יוצאות כאלה, בוודאי היו פופ סימפוני מצוין, שמזכיר ברגעיו הטובים את העיבודים ב-"Imperial Bedroom" של אלביס קוסטלו, גם אם ברמה המלודית הם רק היו יכולים לחלום על הקרסוליים של הלחנים ששם.

תשעה מתוך עשרת השירים (פרט לסינגל החמוד שהזכרתי קודם) בו הם זניחים לגמרי, בלדות פס ייצור עם שורשים מוזיקליים איפשהו בסול לבן ובמוטאון, אבל כולם איכשהו מצליחים לעשות עם דאפי את אותה הטעות: הם נפתחים במעבר אינסטרומנטלי קצר, לרוב יפה, מלודרמטי ברמה שתעוות אפילו את פניה של מכורת אופרות סבון. כלי נפוץ: כינור. מי שמכיר מוזיקה מודרנית יצפה מההכנה הזאת, גם אם שמע את הקול של דאפי רק בשיר הקודם, לקול עשיר ומלא נשמה, ואז נכנסת הדאפי דאק הזאת עם געגוע הברווז שלה ושרה על געגועי הברווזה לאהובה (גם הוא, יש להניח, ברווז) - ואל תבינו אותי לא נכון, ברווזים הם חמודים נורא, אבל אם הם מנסים להעלות את "רומיאו ויוליה" אז אני צוחק, כי זה מצחיק.

יותר מכל דבר אחר, "Endlessly" הוא הוכחה לחשיבותו העצומה של מפיק מוזיקלי חכם ורגיש, שמבין עם מי הוא עובד. היה ראוי להגיד לדאפי לזרוק את כל השמאלץ הזה לפח, לכתוב עוד עשרה שירים שנשמעים כמו "Well, Well, Well" ולהקליט אלבום פופ נחמד, עשיר, רקיד, לא מבריק אבל בהחלט חכם מהדוב הממוצע. אבל נעשתה פה בחירה שגויה. באיזשהו מובן, הוקלט כאן האלבום הלא נכון. עוד לא החלטתי אם זה ממתיק את הגלולה או רק הופך אותה למרה יותר.