מינאז' א טרואה

זה בטח ממש מבלבל להיות ניקי מינאז'. אני לא יודע מה בדיוק עובר לה בראש כשהיא בוחרת לנהל ככה את הפרסונה הציבורית שלה, כאילו היא תקועה בדלת מסתובבת של תחפושות מוזרות, עם פאות בצבעי ניאון, ואם כשהיא הולכת ברחוב ותופסת את ההשתקפות שלה בתוך מראה היא מאבדת את עצמה לרגע כי לא בהכרח זוכרת איך נראה הראש שלה כשהיא יצאה מהבית. בעוד שבמקרה של דיוויד בואי, נגיד, אני דווקא יכול לדמיין אותו כאמן מפוקס, ציניקן וסופר מודע לעצמו, נראה לי שבראש של מינאז' הולך איזשהו בלאגן.

במקרה של הדמות שלה, היא מבטיחה ומדברת-על יותר משהיא מקיימת. למשל, היא מציגה דמות בשם "רומן זולנסקי", שאמורה להיות הצד האפל והמשוגע שלה, בערך כמו סלים שיידי של אמינם. ואכן, השיר השני באלבום - "Roman's Revenge" הוא דואט בין רומן לסלים. בלי קשר לזה שמדובר בלי ספק בקטע הכי טוב באלבום (אגב, לאמינם סוף סוף התחלף הקול. זה נחמד. בן כמה הוא עכשיו, ארבעים?), מהעובדה שמדובר דווקא ב"סלים שיידי" ו"רומן זולנסקי" לא משנה כלום ממה שהשיר היה יכול להיות אם הוא היה מושר בידי אמינם ומינאז'. שאגב, גם "ניקי מינאז'" זה רק שם במה לאחת, אוניקה טניה מאראז', שמינאז' או מאראז' או מיראז' מבטיחה (מבטיחות) שגם היא מופיעה באלבום. שזה, שוב, הרבה דיבורים, אבל בפועל ב-"Pink Friday", אלבום הבכורה של מינאז', יש 13 שירים, רובם טובים, האחרים לא ממש, וכל האסתטיקה הזאת שנבנתה מסביב, אם תרצו, המיתולוגיה האישית שלה, לא ממש תורמת דבר.

ליל' ניקי

כמובן שזה לא לעניין לשפוט את מינאז' על האופן שבו היא בוחרת להשקיע את האנרגיות שלו, ואם האלבום שלה טוב (והוא כן) אז זה אמור להיות מספיק. והוא כן - פשוט עם כל הפאות והתלבושות המוזרות מסביב, המוזיקה פתאום מבלבלת. על העטיפה של "Pink Friday" מינאז' בוחרת להציג את עצמה כבובה ורודת שיער וחסרת ידיים, עם רגליים ארוכות בצורה מגוחכת. אבל סיבוב אחד של האלבום חושף שמדובר ביצירה הרבה יותר אגרסיבית משהייתם חושבים שתבוא מתחת לציפוי הסוכר הזה. נכון שאין עוד התפרצות של סכינים בעיניים כמו ב-"Roman's Revenge", אבל רוב הזמן מינאז' כועסת. או שסתם יש לה אנרגיות לפרוק.

זה די ברור שמינאז' היא מהילדות המתוסבכות האלה שטובות כשהן טובות, אבל יותר טובות כשהן רעות. ורוב הזמן מינאז' מעדיפה להיות רעה, רעה כמו שמיסי אליוט הייתה בתקופת השיא שלה וטובה יותר משליל' קים (שיכולה להמשיך להתלונן עד מחר על זה שמינאז' גנבה לה את הסטייל, ועדיין זה לא יהפוך אתוה לרלוונטית עוד פעם) הייתה אי פעם. היא רעה ויהירה ועוקצנית ב-"I'm the Best", והיא ממשיכה להיות מצוינת אפילו שיש לה דואט עם ריהאנה שכמעט וגוררת אותה לתהומות של שמאלץ אר-אנד-בי דביק, ואז, לקראת אמצע האלבום, פשוט נכבה לה המנוע.

(בדיחה כלשהי על נשים ומנועים)

שירים שבע עד תשע, ברצף, הם אירוחים של סטארים די גדולים. דרייק (לא אוהב) ב-"Moment 4 Life", וויל.איי.אם (לא אוהב) ב-"Check It Out" (שיר מזעזע. קרקעית הזבל, שלא ברור איך נכתב, איך הפך לסינגל, מה הוא עושה באלבום הזה. הוא עשרים רמות מתחת לכל שאר הדברים שקורים פה, גם הפחות טובים) וקניה ווסט (מעריץ) ב-"Blazin'". אבל בלי קשר למה שאני חושב על כל אחד מהאורחים, מה שמעניין הוא שהם אפילו לא צריכים לגנוב את ההצגה. ברגע שהם נכנסים לטראק, מינאז' פשוט עושה צעד הצידה ומגישה להם את ההצגה על מגש כסף.

וזה מוכיח את הבעיה העיקרית של מינאז'. היא עדיין לא התעצבה מספיק כאמנית - אני מאמין שהיא עוד תעשה זאת בהמשך - בשביל שיהיה לה את עמוד השדרה הדרוש כדי לעבוד עם יוצרים בקליבר הזה. האלבום הזה מפוצץ בשיתופי פעולה והפקות מצד ענקי הז'אנר, בזכות החסות שפרש עליה ליל' ויין, אבל היא עדיין לא יודעת איך להרים את כל זה על הכתפיים. "Roman's Revenge" - ואני אגיד את זה שוב, מדובר בשיר ענק, עצום - מרגיש בהקשר הזה יותר כהתפלקות של מזל מאשר כהצלחה מתוכננת. היא פשוט קיבלה יותר מדי, מוקדם מדי: כבר יש לה את הפלואו, רוב הזמן יש לה את הטקסטים. מה שהיא צריכה זו הבנה יותר עמוקה של מי היא באמת - אוניקה, ניקי, רומן זולנסקי - או במקום זאת את ההבנה שהיא לא צריכה שלוש דמויות שההבדל ביניהן הוא קוסמטי בלבד בשביל להחזיק כמו שצריך אלבום מוצלח.