טייק גנוז
אלבום האיחוד של טייק דאט מנסה לעוף על כנפי הקריירה הפורחת של רובי וויליאמס, אבל גם הכתפיים שלו לא מספיקות בשביל לסחוב את המשקל העודף של ארבעת חבריו ללהקה. לכתבה מצורף פוסטר של מיכל ישראלי
נתחיל מהשורה התחתונה - רק הרכב אחד מתוך להקות הבנים של שנות התשעים עשה מוזיקה סבירה, ואף הצליח להוליד את אחד האמנים המעניינים של העשור האחרון. להם קראו אן סינק, ולו קוראים טימברלייק. ג'סטין טימברלייק. עכשיו אפשר לדבר על האלבום החדש של טייק דאט - "Progress". בדומה לאן סינק, התרומה העיקרית של טייק דאט לעולם המוזיקה היא רובי וויליאמס, איש שהאגו שלו בהחלט גדול מדי בשביל לחלוק את הבמה עם עוד ארבעה בחורים מלוקקים.
הוא מעולם לא באמת התאים לשם, עם הניצוץ הזה בעיניים, כאילו הוא מתכנן להעלות משהו באש. ובאמת, ברגע שהוא חתך מהם, הוא התחיל להיות מעניין באמת. המוזיקה שלו מעולם לא היתה מדהימה, אבל היא היתה טובה מספיק, והוא יצר לעצמו דמות שהיה שווה לצפות בה.
ללא חזרתו של וויליאמס, האלבום הזה היה פיהוק אחד גדול. גם איתו הוא די משעמם, אבל אי אפשר להתעלם ממה שקורה שתי דקות לתוך השיר הראשון - איך שהוא מתחיל לשיר, ומשיר בינוני ומטה ישר השיר הופך לבינוני ומעלה. בדיוק כמו ג'סטין טימברלייק, וויליאמס פשוט היה סטאר בין חבורת לוזרים שרק משתמש בהם כמקפצה לקריירה האמיתית שלו. אבל כאן הוא לא סטאר. רק הזמר הטוב ביותר בלהקה בינונית. הפופ כבר פחות מתקתק, מותאם יותר לבנות ה-14 שכבר התבגרו ולא לאלה שרק עכשיו מתחילות לתלות פוסטרים בחדר השינה. אבל זהו לא פופ טוב, ולא פופ של שנת 2010. אין באלבום הזה אף עוגן להאחז בו, אף להיט גדול עם פוטנציאל טחינה בפלייליסטים ("Kidz" מבטיח בכמה רגעים, אבל לא עובד בשלמותו).
הרובי הדומם
אבל אולי אי אפשר להאשים את טייק דאט. הם פשוט חיים בתקופה בה להקות בנים לא רלוונטיות יותר. לא בגלל המוזיקה שהן עושות, בגלל המבנה הכוכבות השוויוני שלהן. בתקופה בה המופע של להיות כוכב - לא משנה איזה סוג של כוכב בחרת להיות - היא מהותית, אין מקום תחת אור הזרקורים ליותר מאדם אחד. אלבום בו רובי וויליאמס לוקח חלק אבל לא עומד בפרונט הוא פשוט בזבוז. הוא עדיין מבצע נהדר, אבל חוש ההומור שלו והזלזול המגחך שלו בהכל (כולל עצמו) נעלמו כאן לחלוטין בסירוס אכזרי ולמען האמת, די מדכא.
כן, אלבום סולו חדש של רובי וויליאמס היה בהחלט עדיף. מפתיע שהוא בחר לקחת בזה חלק. וויליאמס הוא פופ סטאר שעושה פרפורמנס של רוק סטאר - הוא מוגזם ומוחצן ומגלם דמות פארודית של עצמו בצורה מדויקת ומאוד מבדרת. האיחוד הזה הוא צעד אחד אחורה עבורו, אלא אם כן מדובר בצעד ציני שנועד לנפח את כיסו, ואז זה לגמרי מתיישב עם אותה הדמות מנופחת האגו. ובעצם, כך אפשר לסכם את האלבום הזה, מוזיקלית אבל לא רק - צעד קטן לטייק דאט, צעד גדול לרובי וויליאמס. אחורה.