פסנתר, אתה חופר

מהכסא בשורה האחרונה ביציע של אולם סוזן דלל לא היה אפשר לראות את שמוליק קראוס, שנכח אתמול במופע המחווה מרובה המשתתפים שנערך לכבוד יום הולדתו ה-75 במסגרת פתיחת פסטיבל הפסנתר, אבל לא יכולתי שלא לתהות האם לא היו במהלך הערב כמה רגעים שגרמו לו להתכווץ בכסא באי נוחות.

קראוס נודע בחיים הסוערים שהוא מנהל ובשירים המבריקים והסוערים לא פחות שהקליט. המוזיקה של קראוס היתה בחלקה הגדול חדשנית, לא מתפשרת ופורצת דרך לזמנה, לעתים מבחינת מילולית, לפעמים מוזיקלית ובהרבה מקרים בשני המובנים גם יחד. גם כשהוא הקליט בלדה או שיר פופ, הרוח היתה רוקנ'רול. הנסיון החשוב לציין את פועלו בערב קאברים אולי עשה כבוד לקראוס בעצם קיומו, אבל מלבד כמה רגעים בודדים, לא עשה הרבה כבוד לרוח ולגישה הקראוסיות.

בין הקטעים המוצלחים יותר אפשר למנות את רונה קינן עם ביצוע צנוע ומדויק ל"אהבה ראשונה" שכתב אביה עמוס קינן, את גבע אלון עם "אינך יכולה", את הביצוע הישיר ועתיר הכנות של שילה פרבר ל"אחרי 20 שנה", את הפרשנות הרעננה של אוהד חיטמן ל"אלישבע מה נחמדת", ואת "זה קורה" שקיבל מאלי מגן טיפול יפה ונעים לאוזן. עם זאת, הרגע היחיד שבאמת הצליח לנער מהערב תחושה כללית של תפלות וחוסר אנרגיה, היה הביצוע המגביה עוף והאירוני משהו של שלומי שבן ל"גיטרה".

מצד שני, היו לאורך הערב הארוך יתר על המידה יותר מדי רגעים מיותרים, שתועלתם היחידה היתה להדגיש על דרך השלילה את הגאונות המוזיקלית של קראוס - כמו שני השירים שמיקה קרני החריבה, כמו ההופעה הדביקה של חמי רודנר, שהביך גם כשביצע לבד את "איך הגלגל מסתובב" וגם בדואט עם דנה ברגר, כמו הפרפורמנס המוגזם של האחיינית יעל קראוס ואפילו הביצוע של יובל מנדלסון ל"סוס עץ", שהיה מלא כוונה טובה אבל לא הצליח לרגש באמת.

גרסאות כיסוי הן תמיד אתגר גדול, במיוחד כשמדובר בנסיון לתת פרשנות חדשה לנכסי צאן ברזל תרבותיים כמו השירים של קראוס. את ערב המחווה לקראוס היה עדיף להשאיר צנום ומהודק כמה שיותר, ולא להפוך אותו לסעודת אכול כפי יכולתך ממנה אתה יוצא עם התחושה שאכלת כמה מנות תפלות יותר מדי.