קראטה קיד

כמו יריית הפתיחה באלבום החדש של קיד קאדי, כזו שלא משאירה מקום לתהיות באשר לעתיד לבוא בדקות הבאות, כך גם ראוי לצאת בהצהרה מראש: "Man on the Moon II: The Legend of Mr. Rager" - אלבום ההמשך לקונספט שהחל קאדי באלבומו הראשון - הוא אלבום שלצדו חייב להימכר מרשם רופא לציפרלקס.

"מה המצב? איך כולם מרגישים?" שואל קאדי ב"Scott Mescudi Vs. the World " הפותח. "אני מקווה שאתם מבינים מה אתם שומעים?", הוא מכין אותנו נפשית תוך כדי שהוא גורר אותנו אל עולם החשיכה שלו, מתנצל, אבל לא באמת מצטער. בוודאי לא כשברקע קולו של סי-לו גרין - בחירה אמנותית מצויינת למי שרוצה להעביר מסר מוזיקלי של מודעות עצמית שלא מאיימת להפוך לציניות כבר בהתחלה. קיד קאדי עומד לקחת אותנו לסשן דיכאון מרפא ומטהר, וכדי שלא נופתע אחר כך, הוא מודיע מראש.

האיש על הירח של קאדי, גרסת הבוקר שאחרי החלום שהציג "Man On The Moon: End of the Day", קודמו, הוא מסע אפל, מדכא, מציאותי - אולי מציאותי מדי - אל המעיים של מי שמוזיקה ומילים, בהרמוניה מדויקת, הם בדמו. אם מאזינים לו בשקידה מרוכזת, ומקשיבים לכל משפט שובר נפש שיש לקאדי להגיד, אפשר לצלול איתו למחשבות כואבות בחזה. אם מאזינים לו ברקע, כפסקול לשגרת היום, הוא מעורר אי נוחות לא מוסברת, מטרידה אפילו. רגע אחד יתקוף אתכם בס אפלולי, או תוף מרעיד וברגע השני ירכך אתכם בעירבון מוגבל פסנתר שברירי ורך, או מלודיה מחממת.

גם אם הוא משב רוח רענן בז'אנר שנטרף על ידי פיות עמוסי זהב עם הגייה קלוקלת, ההיפ הופ המלנכולי של קאדי, בוודאי לא קל לבליעה. גם מבנה הבתים החמקמק של מיסטר סולו דולו הופך את זה לקשה אף יותר לזמזם כהמנון את שיריו (בטח לא כשמדובר בשורות כמו "לאורך כל הדרך, אני מניח שנועדתי להיות לבד" מתוך "All Along" המרגש). בדומה לסגנון המתפתח של מורו, קניה ווסט, קאדי הוא מעין ממשיך דרכו של ההיפ-הופ המלודי, הרגיש. בשונה ממנו, הוא מצטיין ביכולת שלו להעביר את הז'אנר ההיתוכי הזה, אימו-ראפ יש שקוראים לו (בפועל זה הרבה יותר קלאסי מזה), בדרך כזו שלא מאפשרת את הרמת הגבה הספקנית לה זוכה ווסט כשהוא מזיל דמעה. אין מקום לספק באשר לדמעות שקאדי שפך על כל שיר ושיר באלבום הזה.

הדכאון יוצא מהארון

לצד הדמעות, גם קטעים עליזים יותר (באופן יחסי) כמו "REVOFEV" המסמפל את אלו בלאק, "Ashin' Kusher" הקצבי (גם כאן, באופן יחסי), או המנון התיכונים "Erase Me" ביחד עם קנייה ווסט, מצליחים להעביר בתוכם עצבות. באופן אירוני, כנראה שמכוון, העצבות עוברת דווקא יותר כשקאדי מרגיע את מאזיניו. כשהוא אומר "אני שמח היום, זה לא כמו ימים אחרים, איכשהו אני מרגיש בסדר", נגלית מולנו דווקא גרסת הישיבה לבד בחושך במלוא הדרה, עוד יותר כשבהמשך מגיע משפט כואב כמו "רוצים לדעת איך זה נשמע כשאני לא על סמים? אז בבקשה אל תנגנו את השיר הזה".

בכלל, הבדידות העצומה שחש קאדי כמכור מחלים מקוקאין וכקורבן התהילה, עוברת גם היא באירוניה שמאפיינת את האלבום כולו, בכל אספקט אמנותי בו. היכן שנמצא ה"ביחד" של קאדי, בשירים כמו " Scott Mescudi Vs. the World" עם סי-לו, " Don't Play This Song" המצוין ו"These Worries", שניהם עם מרי ג'יי בלייג', שם נמצא הלבד הגדול שלו. הקולות הגדולים של השניים משמשים כמוזיקת רקע בלבד לזמזום של קאדי, לא עניין של מה בכך עבור ווקאליסטים כמותם, שמשאירים אותו הפעם בקדמת השיר כמעט לבדו. אפילו ווסט בכבודו, מי שפזמון שלו אינו חף מאגו מאפיל, מצליח להיעלם ברקע " Erase Me" הלהיטי.

ובתוך התוצר השלם והבודד הזה של סקוט מסקאדי נגד העולם כולו, מעטים הם השירים שיצליחו לשרוד לאורך זמן בלי אלו שבאים אחריהם או לפניהם. הקונספט השלם עובד הכי טוב דווקא ביחד, כאסופת שירים בודדים שמצאו נחמה האחד בשני. ולמרות הנחמה, התרה הוליוודית לבדידות הקיומית הזאת ממאנת להגיע. "Trapped in My Mind", השיר החותם את האלבום, לא מתיימר להעניק למאזין המדופרס ולו שביב של תקווה מדומה. "אני תקוע בראש שלי", קאדי משלים עם העובדות שמשחקו לטובתו ולטובתנו. "אני יודע שזה משוגע. אבל היי, זה לא כזה נורא בכלל". צודק. זה לא נורא בכלל - זה נהדר.

Kid Cudi - Man on the Moon II: The Legend of Mr. Rager (ייבוא בארץ: הליקון)