סול, לה, סי

אף פעם לא כתבתי סינגל לוהט. מה לוהט? רותח, כזה שאי אפשר להחזיק שניה בידיים וחייבים להעיף החוצה ולחלוק עם העולם. אף פעם לא כתבתי מנגינה כל כך קליטה שהיא נדבקת לראש למשך חודשים, עם טקסט מוצלח, פזמון אדיר. אז אין לי מושג איך הרגיש סי-לו גרין לאחר שכתב את "Fuck You" המדהים. האם שיר כזה צועק "תן לי לצאת תן לי לצאת"? האם הוא מרגיש מרוצה מעצמו, האם הוא מבין מה כתב רק אחרי שמישהו אמר לו - היי, סי-לו, גבר, יש לך להיט מטורף ביד? או שאולי שיר כזה דווקא מפחיד, פאק, מה אם זה הדבר הכי טוב שאני אכתוב ואם כן אז מה הלאה?

למרבה המזל, סי-לו גרין עושה רושם של טיפוס חמוד מדי בשביל להתעסק בכלל בדברים האלה. נכון שעם הפיגורה העצומה שלו הוא נראה יותר כמו סיידקיק של נבל מתוחכם מסרט ג'יימס בונד, אבל יש לו גם חיוך מתוק וקול גבוה וגמיש בטירוף. הבחור עשה לא מעט מוזיקה עד כה - הוא היה ב-Goodie Mob המצוינים, הוא היה חצי מ-Gnarls Barkley, הוא הוציא כבר שני אלבומי סולו, פחות או יותר בז'אנר של "The Lady Killer" - סול מעודכן, מהסוג שלוקח לתוכו השפעות היפ הופ, ולא ההיפך, כמקובל. אבל "The Lady Killer", עם או בלי "Fuck You" למען האמת, הוא האלבום הכי טוב שהוא עשה עד כה - וגם אם לא הטוב ביותר, אז בהחלט הכי סי-לו. אם אתם רוצים להבין מה הקטע שלו, אז ההסבר גלום כאן, ב-14 הקטעים שיש פה.

זה עניין קצת מיושן להתעסק היום באלבום בתור "האלבום שהניב את הלהיט". מכל הסיבות הטכנולוגיות שברורות לכולם, שירים כבר מזמן התנתקו מהכבילה ההכרחית שלהם לגוף האלבום. האלבום שרד בתור איזשהו קו קונספטואלי שהאמן מעביר, צורה נוספת להצהרה שלו. אז "Fuck You" כבר לא בהכרח בא קומפלט עם "The Lady Killer". כולנו כבר שמענו את השיר הזה אלף פעמים, ושלא יהיה ספק - אין שיר יותר טוב ממנו באלבום. הדובדבן האמיתי כבר בחוץ מזמן. לא מצפה לכם שם משהו יותר טוב מזה, ומי שיחפש אותו, עתיד להתאכזב.

ועדיין, יש סיבות לחטט בתוך "The Lady Killer". ההומור העצמי החביב של סי-לו, שמצייר את עצמו מצד אחד כוומאנייזר משופשף, ומצד שני כלוזר חמוד, מייצר אווירה של סרטי התבגרות אמריקניים. הסאונד של האלבום מעניין אבל מוכר, לאו דווקא כי הוא נעשה הרבה פעמים קודם לכן אלא כי הוא משלב אלמנטים מוכרים (הפקות אלקטרוניות לא קשות לעיכול לצד סול קלאסי ואווירת היפ הופ כיפית) שגם מתמזגים יופי אחד עם השני. סול הוא ז'אנר עתיר פאתוס בדרך כלל - רק תחשבו על הרצינות העצמית של מרווין גיי, נניח - אז הדמות המתעתעת והמבודחת של סי-לו היא עניין מרענן ביותר.

השורה התחתונה היא שהשירים שעובדים פה הכי טוב הם הקצביים יחסית. יש סיבות לקחת מכאן הביתה גם את "Bigger Lights, Bigger City" המעיף, וגם את "Fool For You", קטע בנאלי ביודעין בכובש לגמרי. גם "Satisfied" הוא קטע אדיר. קצת חבל על קטעי הפילר, יש כל מיני מהלכים קצת מיותרים, בעיקר בבלדות. כל מיני רגעים כאלה שבהם השמאלץ מפסיק להרגיש מודע לעצמו, גם אם הוא עדיין כזה בראש של סי-לו. מצד אחד, יש תחושה של אכזבה בהאזנה הראשונה, נניח, ל-"The Lady Killer". מצד שני, היה זה טיפשי לחלוטין להניח שמישהו יכול לייצר עוד 13 שירים ברמה של "Fuck You".